שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סיפורים מהקליניקה סיפורים מהחיים – המתגעגעת

לפני ארבע שנים – איבדה אותה.
את אמא.
את אמא שלה, שהייתה עבורה מעקה קבוע. אוזן קשבת, חיק להניח ראש בתוכו, קמין תמידי של חום ואהבה.
אמא שהיתה פרטנרית לא רק לרגעי שברון הלב אלא גם לרבבות רגעים של שמחה משותפת, טיולים, פינוקים, צחוק, רכישות.
אמא שהיתה גם סבתא שידה בכל, תומכת, נוכחת. מביאה אתה אנרגיה בכמויות, וגם שניצלים שרק היא ידעה להכין ולמרות שכולם ניסו לשכפל את המתכון שלה זה תמיד היה "ליד".
אמא שיש לה תבלין סודי שהיא מוסיפה לכל דבר, עד שהוא נהיה הכי טעים שיש.
האובדן היה מהיר. ולא איפשר הרבה התכוננות. וגם לא את הפרידה שצריך לעשות.
אחרי חודשיים שבהם רזתה מדי ולא נראתה כתמול שלשום, הגיע האבחון – סרטן גרורתי, בשלב מתקדם מדי. ועם אפס תקוה לגבי הטיפולים.
בן רגע הגיע אי משם ההוריקן הזה, חטף איתו את אמא.
והשאיר אותה, יתומה
יתומה בת 54.
היא לא ידעה את נפשה מרב צער, והלם מהמהירות שבה כל זה התרחש.
הספיקה להיפרד ולומר לאמא מילות אהבה ותודה, בלילה ההוא האחרון, כשישבה לצדה בהוספיס, מלווה את נשימותיה שהלכו וכבדו.
מילות התודה והאהבה נאמרו ביניהן כל החיים, לא נדרש טקס סיום מיוחד,
אבל כשאמא עזבה באותה שחרית, היא הרגישה שנותרה לבד על הרציף של החיים,
וכאב מפלח שלא הכירה כמותו תפס את הצלעות
ולא הירפה, גם בכל השנה שאחר כך.
אחרי השבעה חזרה לתפקוד מלא כמובן, הבית, המקצוע, הזוגיות. התייצבה בכל בוקר למלא את כל התפקידים שלה, אבל בלוטת הטעם הוסרה.
הכל היה תפל, בייקום החדש שלה,
יקום בלי אמא.
והיו רגעים שנחשול של בכי וצער וגעגוע היו מפתיעים אותה מאיפשהו, מתנפלים עליה בקרן הרחוב, דברים קטנים היו יכולים להצית זכרון מכאיב. כמו למשל המראה של קופסאות הפלפל הכתום הגמדי אצל הירקון, שאמא אהבה לסחוב בתיק כנשנוש, או פרסומת בצד הדרך לקפה טורקי, שלא לדבר על תמונות אמיתיות מהחיים שגוגל היה מקפיץ לה כאילו בכוונה : "היום לפני שנתים, ארבע, עשר שנים"
אבל כמה שהיתה מגיפה את עצמה בפני כל התזכורות המסוכנות האלה, על רגע אחד לא היתה מסוגלת להתגבר.הרגע היומיומי הזה שבו היא נכנסת למכונית בשעה ארבע וחוזרת הביתה מהעבודה.
במשך עשור היה להן טקס. זו היתה השעה של השיחה הטלפונית הקבועה שלהן.
היא היתה מתישבת במכונית,מקישה את הקוד הסודי שמפעיל את המנוע, ומיד אחריו את ספרת החיוג המקוצר, ובמשך 25 דקות של פקקים, זה היה הזמן שלהן.
הזמן לספר לאמא הכל, על הקונפליקט בעבודה, ועל החלום הרע של הקטנה אתמול בלילה, ועל הויכוח המעצבן עם בעלה, ועל מתכון חדש לעוגת תפוחים, ועל הבליטה שהדאיגה אותה לאורך הצוואר ושהיא מתלבטת מה לעשות לגביה, ועל החופשה הבאה שהיא חולמת עליה, ועל איך יעל העליבה אותה.
הכל מהכל, פרטי היומיום שלה, ומצבי הלב השונים.
ואמא שלה ידעה להקשיב, באהבה ובסבלנות, גם בכנות כשהיה צריך לומר מילים קשות. ידעה לתת עצה רק כשהתבקשה, ותמיד לייצב אותה חזרה כשהיא מתנדנדת.
היה לי מין מטה קסם כזה שהיא ידעה להעניק. מקל של שווי משקל.
3 שנים אחרי מותה של אמא, היא מגיעה אלי.
מרגישה שזה לא טבעי לסחוב אבל כל כך הרבה זמן. גם הסביבה כבר מפסיקה לגלות הבנה. היא קולטת את המבטים : "לא טבעי" להתאבל על אדם שמת בשיבה טובה פחות או יותר.
היא יושבת כאן בחדר, מתייסרת על כך שייצרה את ההרגל ההוא -השיחה הטלפונית היומית.
מתארת את הכאב המפלח שפוקד אותה כל יום בשעה הזו. לא מצליחה להיגמל מהגעגוע של ארבע אחרי הצהרים. מהכמיהה לשיחה ההיא שאבדה לה.
"הלוואי שלא היינו יוצרות את ההרגל ההוא" היא מתחרטת.
אני שואלת למה הפסיקה לצלצל לאמא
היא חושבת שלא הקשבתי, שלא שמעתי אותה בכלל.
"לא הבנת?" היא שואלת , מואכזבת ממני..
"אמא מתה"
את זה הבנתי לגמרי, אני מחייכת אליה
אבל השיחה שלכן לא מתה.
שיחות ממשיכות להתקיים, גם זמן רב אחרי שהאדם עוזב אותנו.
הרי גם במהלך החיים, היה הקול של אמא מלווה אותה במחשבותיה, גם בשעות שבהן לא שוחחו.
אני מציעה לה להחזיר את הנוהל של שיחת ארבע אחרי הצהרים.
להיכנס למכונית, ולנהל שיחה עם אמא
לספר לה על כל מה שמתרחש בחייה, ולשמוע את התשובות.
הן תגענה, אני בטוחה.
אפשר לגדל נוכחות של אדם, גם בהיעדרו,
מדובר כאן בזכרונות חדשים שאנחנו מייצרים, לא כאלה שלוקחים אותנו אחורה, להיפך, הם עוזרים לנו להמשיך לנהוג בדרך שלנו.
הם ממשיכים ללוות אותנו בדרך החיים.
הקול של אדם אהוב ומשמעותי בחיינו, מופנם בתוכנו באלף צורות.
אפשר להגביר אותו ברדיו הפנימי.
תמונה עצובה מאינכמוה עולה בי כשאני מקשיבה לרחלי.
אני נזכרת בגפן הקטנה, בת ה7.
אימה שלה היתה חברת נפש שלי מילדות.
היא גססה מסרטן מוח אכזרי, ונפטרה בגיל 47, משאירה אחריה 3 ילדים.
בשבועות האחרונים לחייה, כששכבה בטיפול נמרץ, מחוברת למכונות שונות, אבל בהכרה מלאה, הילדים לא יכלו לבוא לבקר אותה.
באותו בוקר עמדתי ליד מיטתה, מחזיקה לה את היד, מביטה בתוך עיניה שהיו מאז ומתמיד זוג אגמים כחולים ואוהבים. מלטפת את שיערות ראשה הקלושות, אלה שנותרו אחרי ההקרנות.
מדברת אליה, מספרת לה דברים. יודעת שאני נפרדת ממנה.
היא לא יכלה לענות לי במילים, אבל שמעה והבינה הכל.
החזקתי את הטלפון שלה, כשגפן בת השבע שלה צלצלה.
עניתי במקומה ואמרתי :
"גפן ממוש, אמא לא יכולה לדבר עכשיו אבל היא שומעת אותך"
וגפן, כמו מי שקיבלה איזו הדרכה עמוקה ועתיקת יומין, פתחה במונולוג, בקול עדין וממיס לב של ילדה מלאת חיים, היא אמרה :
"אימוש, אני יודעת שאת לא יכולה לדבר איתי עכשיו ושאת שומעת, אז אני אשאל אותך שאלות ואני גם אענה במקומך בסדר?"
חברתי הנהנה בראשה, דמעות נקוו במורד הלחיים שלה, אבל הפה חייך בהתרגשות.
עניתי במקומה לגפן : "זה רעיון מעולה גפן. אמא ממש מקשיבה לך. "
הדקות הבאות היו מהרגעים שאני לא אשכח.
גפן אמרה :
"אמא , הכנתי לך ציורים מאד יפים… ועכשיו את אומרת לי : ואוו, אני רואה שהשתמשת הרבה בצבע הסגול שאת הכי אוהבת", וממש מצחיק איך שציירת את החיפושית הזו.. ואיך היה לך היום בבית ספר ומה למדת?"
וגפן ענתה לאמא שלה ולעצמה –
"היה כיף היום, ובהפסקה שיחקנו תופסת, אבל אז עברו למחניים ולא בחרו אותי..וקצת נעלבתי"
והיא הוסיפה וענתה בתור אמא לעצמה –
"אל תעלבי ממוש, הפסד שלהם.
אני במקומם הייתי בוחרת אותך להכל"
* הבהרה- הסיפורים, מתוך ספר בכתובים, מוצגים באישור המטופלים וכל הפרטים המזוהים שונו על מנת להבטיח שמירה מלאה על פרטיותם.

אולי יעניין אתכם גם...

גם אמת וגם שקר – פרק 58

שיחה עם דורית עוזיאל, מומחית לתקשורת ולסודות של שפת הגוף – על איך לזהות כשמשקרים לנו.

גם פחד מוות וגם שמחת חיים – פרק 56

איך מגדלים שמחת חיים? – שיחה עם האופנאית יאנה דרום, שההתמודדות וההחלמה שלה מסרטן השד, הובילו אותה לממש ייעוד חיים ולהקים מיזם אופנה יוצא דופן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט