שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סיפור נישואין

סרט "סיפור נישואין" מתחיל בכך שרואים זוג, את פריסת היומיום שלהם, איך הם עוברים דרך תחנות השיגרה השונות, אוספים את הילד מהגן, ממלאים דלק, משחקים מונופול, מכינים סלט, פוגשים חברים, עובדים ביחד (הוא במאי של קבוצת תאטרון, היא שחקנית בקבוצה) איך הם מדברים לפני השינה, איך הם ישנים כפיות, איך הם רבים במטבח.
שתי וערב של רגעי חיים, גדולים וקטנים, דרמטיים וסתמיים.
בvoice over ועל רקע מוזיקה קלאסית נעימה, שומעים את הקול של כל אחד מהם, מספר על השני.
מה שאני אוהב בניקול?
היא גורמת לאנשים להרגיש בנוח גם אם הם עשו משהו מביך / היא מאד קשובה /
היא תמיד יודעת מה הדבר הנכון לעשות כשזה מגיע למריבות של המשפחה המורחבת/למרות שקשה לה לאסוף את הגרבים מהרצפה, או להחזיר כלים לכיור, או לסדר אחריה בכלל, היא עושה את זה בשבילי, כי זה חשוב לי/ היא קנתה לי חצוצרה ליומולדת, בכלל המתנות שלה מעולות /היא מכינה לעצמה המון ספלי תה שהיא אף פעם לא מסיימת /היא תמיד דוחסת את המקרר ככה שאף אחד לא רעב אצלנו בבית
היא לא מתביישת להודות כשהיא לא יודעת משהו, או לא קראה משהו שכולם קראו, או לא ראתה משהו שכולם ראו/ היא תמיד זורמת עם הרעיונות המוזרים שלי/ היא ויתרה על קריירה של שחקנית מצליחה בלוס אנגלס, ובאה לחיות איתי כאן בניו יורק ולעשות תאטרון/היא אמא שאוהבת לשחק עם הילד שלה, באמת אוהבת/ היא השחקנית האהובה עלי בעולם..
היא מעולה בלפתוח צנצנות בזכות הזרועות החזקות שלה, שתמיד נראות לי מאד סקסיות.
היא רקדנית מעולה, מדבקת…..
המצלמה ממשיכה להציץ לחיים של הזוג הזה, וברקע נשמע עכשיו הקול של ניקול :
מה שאני אוהבת בצ'רלי? – זה שהוא אמיץ, הוא לא נותן לדעות של אחרים לכווץ אותו/
הוא אוכל את הסנדביצים שלו בהתנפלות כאילו לסיים עם זה כבר / הוא בוכה בקלות בסרטים /הוא עצמאי מאד, הוא מבשל, ומגהץ ומתקן כל דבר שמתקלקל /הוא אף פעם לא מתייאש מלנסות שוב ושוב / הוא סבלני כשיש לי מצבי רוח, פשוט מחכה שזה יעבור לי/ הוא יודע להעיר לך כשיש לך לכלוך בין השינים בצורה כזו הכי טבעית ולא מעליבה / הוא בנה את עצמו בשתי ידים ויצא מילדות קשה שהיה בה אלכוהול ואלימות / הוא אבא שאוהב להיות אבא, הוא אוהב אפילו את הדברים המעיקים כמו לקום בלילה, או להתמודד עם התקף טנטרום / הוא מאד מאורגן ומסודר ויודע בדיוק מה הוא רוצה…."
ועוד ועוד..
ככה שתי דקות ואז cut.
והתמונה עוברת לקלינקה, לשני מבוגרים מבוצרים כל אחד בכסא שלו, מתבוננים אל איזה אופק נפרד. זרים ועוינים זה לזה.
מסתבר שזה תרגיל שהמגשר נתן לצ'רלי וניקול לעשות, כשיעורי בית.
לכתוב רשימה של דברים שהם אוהבים אחד בשני.
כל אחד מהם מחזיק את הנייר, זה שמקופל בו המבט הטוב, ואצורים בתוכו זכרונות משותפים של קירבה. המטפל מבקש שהם יקריאו את מה שכתבו אחד לשני
מי רוצה להתחיל? הוא שואל.
שניהם מסרבים
המטפל מפציר ומסביר :
כשאני מלווה אנשים בתהליך גישור לקראת גירושין, אני יודע שהדברים יכולים להגיע לטונים קשים וצורמים, ולכן אני אוהב להתחיל בנימה חיובית, שהאנשים שאני עובד אתם יזכרו למה הם התחתנו מלכתחילה, כדי שבתהליך הפרידה תיזכרו שזה אדם שפעם היה לכם כלפיו רגש עמוק"
זה השלב שבו התרגיל מתפוצץ. ניקול קמה ועוזבת את החדר.
120 הדקות הבאות של הסרט הן תיעוד של שדה קרב, מהלך הפרימה של זוג שמתגרש, ושולף את כל סוגי הנשק האפשריים אחד למול השני. מלחמה מדממת שמנהלים שני גנרלים בעל כורחם, חמושים צבאות של יועצים, עורכי דין, חוקרים פרטיים, כל התסבוכת. עד לסיום השקט ולחיים החדשים שכל אחד מהם מצליח לייצב לעצמו.
ואז מגיעה סצינת הסיום.
שבמהלכה, הילד המשותף שלהם, בן 7, שמצא את המכתב שכתבה ניקול כמה שנים קודם לכן, את אותה רשימת "מה אני אוהבת בצ'רלי", והוא מקריא את זה בקול רם, לאט, כיאה לילד שמתרגל ראשית קריאה,
צ'רלי אביו, שומע אותו מהחדר השני ומתקרב.
זו הפעם הראשונה שהוא שומע את המכתב הזה, הוא מתישב לצד הילד על המטה, ועוזר לו לקרוא בקול רם.
דמעות נקוות בעינים שלו.
ככה נגמר הסרט
ולא יכולתי שלא לחשוב על תחושת הפספוס הזו.
על העובדה שאת המכתבים האלה, אולי החשובים ביותר שבני זוג צריכים לכתוב זה לזו, את רשימת ה"דברים שאני אוהבת בך" הם אף פעם לא אמרו בצורה ישירה ומרוכזת.
כל כך הרבה אנרגיה הושקעה במלחמה שניהלו, כל כך הרבה שנים של הרגלי ביקורת הדדית, הטחת האשמות, התאכזבות מתמדת..
כולנו חוטאים בזה.
זו נטיה אנושית בסיסית, לראות יותר את הרע ואת החסר מאשר את היש והטוב.
אפילו המוח שלנו עובד נגדנו בעניין הזה (חוויות שליליות מעובדות במוח בקצב מהיר פי 2 מקצב העיבוד של חוויה טובה וחיובית).
וזו עוד סיבה שבגללה אנחנו צריכים להילחם בנטיה המוחית ההישרדותית שלנו להיות רגישים במיוחד לשלילי (כי לפעמים זה ענין של חיים ומות, השלילי הזה)
וצריכים להתעקש לחפש ולזהות את החיובי, ולקרוא לו בשם, ולספר אותו בקול רם.
זוגיות טובה, מחבקת ומחזקת, כזו שיוצרת "נמל בית" עבורך – זו אחת המתנות הגדולות שיש בחיים האלה.
אבל זו מתנה שצריך לטפח, ולגדל, ולהשקיע בה – המון.
זמן, ורצון טוב, והתעקשות על התקשורת, ומחוות, ומכתבים של "מה אני אוהב בך" שגם כותבים אותם וגם מקריאים אותם.
בפרק החדש של "יחסינו לאן" הפודקאסט המקסים של פאולה וליאון, התארחתי כדי לדבר אתם על זוגיות כצוות, על האפשרות לבנות צוות חיובי, על מחקר ענק שנעשה בגוגל על מה הופך צוותים למנצחים. ועל מה שכל אחד מאתנו יכול ללמוד מזה וליישם בסלון הפרטי שלו.
היה תענוג לדבר עם הזוג הפתוח הכנה והאכפתי הזה.
מוזמנים להאזין. (לינק בתגובה הראשונה)
וכיון שאני לא סנדלר יחף, וכל מה שאני מלמדת, אני מיישמת על עצמי,השבוע גנבנו לנו יום שלם בתל אביב, יפתח ואני, השתמשנו ל"וולנטיינס דיי" בתור קולב לתלות עליו את המאמץ לחגוג ולצאת קצת מהשיגרה, דווקא בגלל שהימים אפורים, אחרי סגר. זה היה בתחילת השבוע כשעוד היה כאן קיץ, ונסענו לפארק הירקון האהוב עלינו. בכניסה לפארק אספנו אוכל טעים מאחת המעדניות, שוטטנו שעות ברגל, מצאנו לנו ספסלים לשבת עליהם ושולחנות לזלול עליהם, ובין לבין אמרנו אחד לשני באופן חגיגי, את כל מה שאנחנו אוהבים בזוגיות שלנו, את מה שיצרנו יחד ואנחנו גאים בו, את מה שאנחנו זקוקים לו אחד אצל השניה, את מה שאנחנו מודים עליו. אנחנו כותבים את מכתבי "מה אני אוהב/ת בך" אחד לשני לא פעם, וגם טורחים להשמיע אותם.
וזה לא שאין לנו גם טענות הדדיות, ומריבות קטנות פה ושם. כי זה ככה תמיד, איפה שיש אכפתיות עמוקה, יש גם חיכוכים ומהמורות, אבל הטענות איכשהו מוצאות את הדרך שלהן להשמע מאד בקלות. את הטוב צריך להרגיל את עצמך להשמיע, עוד ועוד ועוד.

אולי יעניין אתכם גם...

גם אמת וגם שקר – פרק 58

שיחה עם דורית עוזיאל, מומחית לתקשורת ולסודות של שפת הגוף – על איך לזהות כשמשקרים לנו.

גם פחד מוות וגם שמחת חיים – פרק 56

איך מגדלים שמחת חיים? – שיחה עם האופנאית יאנה דרום, שההתמודדות וההחלמה שלה מסרטן השד, הובילו אותה לממש ייעוד חיים ולהקים מיזם אופנה יוצא דופן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט