שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

גם אופטימית וגם מפוכחת

כשלינוי בר גפן היתה ילדה היא זוכרת את אבא שלה מזהיר אותה :
" לינוי! לא לאבד עשתונות"
הילדה הקצת מרחפת הזו, שהיתה לרוב שוכחת מפתח או מאבדת אותו, ועומדת המומה מול הדלת הנעולה, למדה די מהר (מאח שלה הגדול) איך מטפסים ופורצים הביתה דרך התריסים.
אחר כך בתור עיתונאית חוקרת ואמיצה היא נתקלה לא פעם בדלתות סגורות והן לא איימו עליה.
להיפך, היא אהבה לתת להן פייט.
בהמשך היא התאהבה באיגרוף, והחלה להתאמן בעצמה וגם לשדר ולפרשן תחרויות איגרוף.
אבל שום דבר לא באמת הכין את לינוי בר גפן למלחמת העולם הפרטית שלה.
זו שתפרוץ כשהיא תהיה בת 35, בהריון מתקדם, כשברגע אחד, בעלה האהוב יעבור אירוע מוחי קשה ויהפוך לנכה סיעודי שתלוי בה. ילד נצחי.
"תמיד אהבתי אנשים עם עשתונות",
לינוי אומרת לי בשיחה.
מזכירה לי את המלה הזו "עשתונות" והופכת אותה למין מדד לכוחות הנפש.
כמו שממון נמדד במטבעות, חשמל בוולטים, חום בטמפרטורה, ככה אולי אפשר לתאר גם את החומר הפנימי הזה שקוראים לו "חוסן נפשי" – היכולת לעמוד מול אתגרי החיים, לקום אחרי נפילות.
"החיים הם לא אירוע אקוטי, הם אירוע כרוני" היא מגדירה, ומשתמשת שוב במונחים מעולם המחלות והמשברים. זו השפה של מי שקמה כל בוקר לעוד מערכה בשדה הקרב של החיים עם מחלה כרונית.
בחודשים הראשונים אחרי שהתרחש האסון, היא כמעט טבעה באוקיינוס של צער, אבל לרגע אחד לא הפסיקה לפעול, מקדישה את החיים שלה לתהליך השיקום של בעלה. יוצרת תא משפחתי אוהב וחם שבתוכו גדל גם בנם הקטן, היום בן 6.
היא אשה חזקה ויוצאת דופן, גיבורה כרונית. כזו שבכל בוקר מחדש צריכה למצוא עשתונות כדי להתמודד עם מציאות חיים כל כך מורכבת.
את הכאב הפרטי שלה ואת מה שלמדה בדרך, היא הפכה לעשייה משמעותית, למפעל חיים של עזרה. החברה שהקימה, שנקראת "חמ"ל בר גפן" מספקת מעטפת של תמיכה בטיפול עבור כל מי שהתהפך עליו עולמו בעקבות מחלה או תאונה.
ישבתי אתה לשיחה ארוכה, מרגשת בצורה יוצאת דופן, שבה, לצד הכוחות, היה גם זרם חרישי אבל בלתי פוסק של דמעות.
שיחה על אהבה וחמלה, על היכולת למצוא כוחות ומשמעות, על גבורה יומיומית וגם על בדידותו של מי שמטפל באדם חולה.

אולי יעניין אתכם גם...

גם on וגם off- פרק 123

איך להחזיר את החשק? שיחה עם המטפלת המינית והזוגית, מיכל ניר, על מיניות במלחמה ובכלל

כתיבת תגובה