שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

כאבי גדילה

אני מגישה לו צהרים, חיכיתי לו.
הייתי רעבה כבר קודם אבל תיזמנתי את ההתאפקות שלי בשבילו.
אני מצלחתת לו – שניצל, אורז, תפוח אדמה, גזר גמדי. ברגע האחרון הספקתי לדחוף את הגזר גמדי הזה, רציתי מלא צבעים על הצלחת. "שיהיו שם כל אבות המזון" מתנגנת בי איזו מנטרה פנימית.
הנה אני מגישה לו את כל אמהות המזון.
זה חשוב לי, זה מרגיע אותי,
אימהות המזון שלי.
הוא מתישב שפוף גב אל הצלחת
"אבל מתי אבא יחזור? אני צריך שהוא יתלוש לי את השן".
עכשיו הוא ממולל את חתיכות השניצל לפרורים, מערים אחד אחד על המזלג.
"את לא יכולה לתלוש לי את זה כבר???" הוא מוחה, מאוכזב ממני מראש. כבר נותן לי ציון.
"אתה יודע שאני לא יכולה לעשות דברים כאלה ממי, וחוצמזה היא בטח עוד לא מתנדנת מספיק"
"הנה תראי" הוא נעמד מולי, פוער לוע פרורי לחם, כמו מגיש לי איזו ראייה מנצחת על משטח הלשון, ומנדנד בכוח את השן. מזיז חזק את היד.
מהזוית הזו, השן נראית לי עוד לגמרי סלע שמחובר לחוף.
הוא מתישב חזרה, נרגן. מסרק את חתיכות האוכל על הצלחת מצד לצד, עושה שביל באמצע.
"ממי, אי אפשר להתערב לה בתהליך. זה יעשה לך נזק אם נתלוש אותה לפני הזמן.
לא כל כאב אפשר לקצר ככה" אני לוחשת לו.
יש כאבים שאי אפשר לדלג עליהם,
בטח לא כאבי גדילה.
(אבל את זה אני אומרת רק לי בלב)

אולי יעניין אתכם גם...

גם בת וגם אמא – פרק 134

4 באוקטובר 2024 אין תגובות

מה הילדים שלנו חייבים לנו? והאם בכלל ? שיחה עם ליהיא לפיד -על החוויה המורכבת של האִמָּהוּת

כתיבת תגובה