שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

איך לייצר תחושת שליטה בימים של חוסר וודאות

בשדה שמאחורי הבית יש לי 100 מטר.
בתוך התחושה הזו של "מחליטים עלי" – יש לי כאן חופש.
אני רצה את השביל הזה הלוך וחזור במשך שעה וחושבת על רמי.
לא הכרתי אותו, אבל לפני כמה חודשים, במה שנראה כרגע כמו "החיים האחרים" – קראתי את הספר שכתב על שלוש וחצי השנים שעבר בשבי, אחרי שמטוס הפנטום שהטיס יורט והוא מצא את עצמו צונח לטבורו של מחנה צבאי מצרי.
רמי הרפז מספר על החודשים הראשונים שלו בתא של 3 מטר על ארבעה. מופשט מחייו הקודמים, מזהותו כטייס, מחירותו. עבד בידיים של שוביו.
אבל אדון למחשבותיו,
ועם השליטה היחידה הזו שנותרה לו -הוא התחיל לבסס לעצמו שגרת יום, והלך מחשבה.
כיון שידע שהוא חייב להמשיך לזוז בתוך הקיפאון שנכפה עליו, החליט לרוץ בכל יום (ולהמשיך בכך את מה שאהב לעשות בחייו הקודמים – ריצות יומיות) אבל איך לעזאזל רצים בתוך חדר של 3X4? –
בשמיניות.
וגם סופרים את הסיבובים. מייצרים איזה מטרונום פנימי שמשתיק את המחשבות.
620 סיבובים הוא היה עושה בכל יום. שעתיים של ריצה.
עכשיו אני חושבת על מרחבי ה100 מטר שלי, על השמים שמעלי, על הדופק המהיר שלי, ועל חשיבותו של ההישג הקטן שלי, ריצת הבוקר – למצב רוח הכללי שלי.
אני חושבת על היכולת בימים כאלה של אי וודאות – לייצר לעצמי "איים קטנים של וודאות".
דקה של הסבר ב"פסיכולוגית מדוברת" על הקשר הישיר שיש בין אי וודאות – לתחושת שליטה.
למה בעצם אי וודאות מעוררת כל כך הרבה מתח וחרדה?
זה הכלל, ככל שאנחנו חווים יותר אי וודאות (ובימים אלה – האם נידבק או מי מאהובנו? לאיזה מימדים תגיע המגפה? כמה זמן זה ימשך? איזה עוד מגבלות יוטלו עלינו? וכו וכו – ענן סמיך שירד עלינו ובתוכו אנחנו מגששים בעיוורון – ככל שיש יותר מזה – יש לנו פחות תחושה של שליטה ואחיזה.
ככל שיש לנו פחות שליטה – כך גובר המתח הנפשי שאנחנו חווים, ועל הדשן הנפלא הזה גדלה וצומחת חרדה לתפארת (והפירות שלה : עצבנות, תוקפנות, עצב דכדוך, ייאוש ומבוי סתום)
זה הכלל, פשוט כמעט כמו חוק פיתגורס : שלוש צלעות –
יותר אי וודאות – פחות תחושת שליטה – יותר חרדה.
אז מה עושים?
מייצרים לעצמנו תחושת שליטה, איפה שזה אפשרי לנו .
מכניסים לשגרת היומיום פעולות שעוזרות לנו לחוש תחושת הישג, (כמו למשל לרוץ מאה מטר הלוך וחזור בשדה ליד הבית)
כלל ברזל – הרעיון הוא שליטה עצמית – אני מנהלת את עצמי. שליטה ולא שתלטנות (אוי כמה שהגבול הזה דקיק – כולנו מכירים את המהירות שבה מתח נפשי גורם לנו להעיף פקודות לכל עבר, ולנסות לנהל את כל מי שבסביבה)
הנה ההמלצה שלי –
תתחילו עם להגדיר לעצמכם "משימה אחת ליום". משימה כזו שכשאתם משלימים אותה יש לכם תחושת הישג. זה יכול להיות כל דבר – לנקות מדף, לפתור פאזל, לכתוב עוד פרק בספר שלכם, לעשות סדר במסמכים של הביטוח שאתם דוחים כבר שנים, לבשל מתכון של מנה שלא ניסיתם, שפכטל לקיר, או להסתער על היבלית בגינה, לצלצל למישהו שזקוק כרגע לאוזן קשבת, או לעבוד על המצגת.
זו יכולה להיות גם משימה מהתחום של דחיית סיפוקים – היום אין פחממות בתפריט, או בלי "מתוקים", היום אני לא מחנכת את בעלי (קשה!) או היום אני לא נכנסת לשום ויכוח עם המתבגר שלי.
לא משימות גרנדיוזיות, לא להעמיס על עצמכם מטרות לא ריאליות.
מומלץ לכתוב לעצמכם בבוקר את המשימה, ולנעוץ על לוח השעם או לוח הלב. וברגע שמימשתם אותה – לעשות לעצמכם וי גדול.
העניין עם רגעים קטנים של תחושת הישג – זה שהם גולשים ומשפיעים על התחושה הכללית שלי – בגלל מחזקים את התחושה שהידים שלי על ההגה – לפחות בחלקת אלוהים הקטנה שלי, במאה מטר בשדה.

אולי יעניין אתכם גם...

מה שעשיתי נקרא להלחין שיר

דרור מספר לי שכשהיה בן 14 הוא עבר מעיר אחת לעיר אחרת ובבת אחת התחלפה לו התפאורה. בבאר שבע הוא בעיקר בעט

רשמים מחוויית הבידוד

היום ה12 למבדד ! אני והכלבים נמלטים למכונית כמו פושעים, שמים קפוצ'ון. מיירטים את עצמנו החוצה אל השדה הנטוש, ממצמצים מול האור

איך לשמור על הילד?

לפעמים נראה לי שאיבדתי את זה ושהשתלטה עלי לגמרי "המבוגרת". זה קורה בימים הפחות טובים (כאלה שיש בהם מחשבות קורונה/אובדנים/טרדות של מתבגרים,

כתיבת תגובה

סגירת תפריט