שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

מחשבות על האסון של "העניין הסגור"

כולנו שונאים אי וודאות, היא מטלטלת אותנו, היא מזכירה לנו את אפסיותנו, היא גורמת לנו להרגיש קטנים, חסרי אונים, חסרי שליטה.

קוראת את מה שהסתבר היום על הימים שקדמו לאסון המזעזע בנחל צפית ומרגישה שהסיפור הזה חייב גם ללמד אותנו משהו, איזה שיעור פרטי.
הרבה מעבר לוועדת חקירה ממלכתית, או ענישה כזו או אחרת. הוא צריך לשמש לנו "דגל אדום" בתוך העולם הפנימי של כל אחד מאתנו והאופן שבו אנחנו לוקחים החלטה.
מספיק לקרוא את חילופי הדברים (המחרידים) בין המדריכה נועם, למנהל המכינה בימים שלפני האסון , כדי להבין את הדרמה העמוקה של המפגש בין שני כוחות שמנהלים את חיינו – אי -הוודאות מול הוודאות. הכאוס מול הסדר – ולומר משהו על מצב האדם.

מספיק להסתכל על התחביר של השיחה ביניהם-
המדריכה יודעת שהרעיון לצאת לטיול בתנאים האלה – לא הגיוני. גם אבא שלה, שהוא סגן מפקד יחידת החילוץ ערבה מייעץ כך . היא מנסה שוב ושוב למנוע את קיום הטיול, אבל לא מקשיבים לה.

היא:
"אני מפחדת' מרגישה שזו אחריות גדולה מדי לקחת….אי אפשר לדעת,
הטבע לא בשליטתנו,
אי אפשר באמת לצפות איפה יזרום וכמה"

הוא:
"חברים, כבר סגרנו מזמן את העניין וחוזרים על עצמנו.
סיכמנו שמקסימום יראו שטפונות…..
שטפון לא מגיע פתאום…שום דבר לא יכול לקרות אם נפעל בצורה מחושבת…"

כולנו שונאים אי וודאות, היא מטלטלת אותנו, היא מזכירה לנו את אפסיותנו, היא גורמת לנו להרגיש קטנים, חסרי אונים, חסרי שליטה.

אנשים שונים ביכולת שלהם לשאת אי וודאות. ובמוכנות שלהם לאבד שליטה. יש כאלה שמול האותות והרמזים של הפורענות, מול רעידת האדמה שמתרחשת – מחפשים מהר איך לעגון על קרקע יציבה של איזו תוכנית, וסוגרים לסתות רוטלוואיילר על התוכנית שהחליטו עליה מראש.

זה מנגנון הגנה מעאפן!

למעשה – מנגנון הגנה מהמסוכנים שיש.
אלה האנשים שאומרים לך :אל תבלבל אותי עם העובדות!!

הייתי מהמרת שזו תכונה יותר "גברית", להינעל בתוך אשליית הוודאות. ( וכמובן שאני נופלת כאן להכללה..) אולי כי גברים מחונכים מגיל צעיר להיות "חזקים". ומי מרגיש חזק מול כאוס? אףאחד.
ומי שלא מוכן להרגיש חלש, חסר אונים, טועה או מתבלבל קצת לפעמים, עונה למדריכה שלו בתוקפנות : (תוך שהוא נוזף בה בפומביות של הווטצאפ ) "חברים, כבר סגרנו מזמן את העניין ואנחנו חוזרים על עצמנו"
כלומר – "תשתקי את עם המציאות שלך, וההססנות, והפחדים…ואל תבלבלי אותי עם העובדות"
ולזה מצטרף גם חטא ה"היבריס", חטא הגאווה. ה"מקסימום יראו שטפונות" הזה. ההתנפחות של האדם הקטן מול המציאות המאיימת, החטא של "מי יכול עלי??? אני, שנולדתי בצלם אלוהים, ויכול לפעמים למלא את תפקיד אלוהים בכבודו…"

אני תוהה מה יכול לחורר חומות של עניין שנסגר ונאטם בבטון של ההיבריס. הבטון של אשליית השליטה, והאלוהות, שכולנו לעיתים, עשויים למעוד לתוכה.
אולי רק החומר הזה של ההיחלשות, של האומץ להיות קטן ו"לא יודע".

הרבה סוגים של אומץ יש בעולם. ולרוב הם לא נראים כמו תמונת "הקלישאה" של אומץ (רגע לפני קפיצת בנגי בניוזילנד)
אחד החשובים שבהם הוא האומץ להסס, להתבלבל, האומץ לחשב מסלול מחדש כי המציאות השתנתה, כי פתאום איפה שחשבנו שהדרך פתוחה, הגיע דד-אנד.

אני מפחדת מאד מאנשי ה – "כבר סגרנו מזמן את הענין"

אני רוצה לחנך את עצמי, את קרוביי, את ילדיי – להיות כאלה שמוכנים לעמוד באומץ מול הכאוס, להסכים להתבלבל איתו רגע, לשים סימן שאלה בתוך שדה של סימני קריאה, ולהעיז לחשב מסלול מחדש.

אולי יעניין אתכם גם...

גם on וגם off- פרק 123

איך להחזיר את החשק? שיחה עם המטפלת המינית והזוגית, מיכל ניר, על מיניות במלחמה ובכלל

כתיבת תגובה