שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"צה"ל צה"ל..כבר באים"

כמה עצות שאמא מתעקשת לדחוף לקיטבג שלך

כל השבוע היה לי איזה דוק של עצב, כמו מין קטרקט שהעכיר קצת את תמונת החגיגות, וניסיתי לשדר "עסקים כרגיל"
אבל כשקמתי הבוקר בארבע, ידעתי שעל עצמי אני לא יכולה באמת לעבוד. וניגשתי לעשות את מה שעוזר לי לפעמים לנקז מועקה. ישבתי לכתוב לה מכתב.
חלקים ממנו מובאים כאן "כשירות לציבור" לכל מי שמגייס, יגייס, או התגייס פעם.
"זוכרת שלפני שנה, כשיצאת מהבית למכינה, התפלאת עלי?".. – כתבתי לה.
"התפלאת שלא עשיתי עניין מהפעימה הזאת בחייך. החלקתי אותה. בלי טקסים, בלי חצוצרות.
ואכן, היציאה שלך למכינה היתה טבעית ומשמחת. נכון שחסרת לנו בבית, וזה היה קצת כמו להתרגל שלשולחן יש עכשיו פחות רגלים במשך השבוע. אבל המחשבה שטוב לך, ושאת נמצאת בסביבת גידול משובחת, ונהנית מאקלים בריא של אנשים, ומתזונה ראויה לנפש שלך – כל זה הקל עלי מאד בגעגוע. כי כשאת במקום טוב – אני לגמרי רגועה ושמחה.
עכשיו…זה מרגיש קצת אחרת. ברור לי שאת הולכת לשלב מאד משמעותי ומפתח בחיים שלך, וגם לתפקיד שבחרת ורצית בו. ובכל זאת – צה"ל…מסגרת שונה לגמרי ממה שהכרנו.
ועולה לי תמונה שלך בת "רבע לשלוש"
כל פעם שאני חושבת עליך מתמודדת בעולם, עולה התמונה הזו, כמו אייקון.
הנה את עם קוקיות קטנטנות שמתאמצות לאסוף את מעט השיער הדקיק שלך, עם שני פנסי העינים הכחולות שלך באמצע הפנים, וצחוק שנדלק מהר.
הנה את מטפסת למעלה, במעלה מתקן מתנפח על מדשאה באיזה אירוע המוני בצרפת.
מסביבך שועטים ילדים שאת לא מכירה, כולם לכיוון הפיסגה.
את מפלסת לך דרך, נאחזת בזיזי הר הגומי, רוצה כבר להגיע למעלה – כל זה רק כדי להתלגץ חזרה למטה במהירות (לשם כך הרי כל המאמץ).
אני מלווה אותך במבט, גאה בשרירים הקטנים והחזקים שלך.והנה הגעת.
את מנסה לעגן לך שיווי משקל.
וזה לא פשוט.
כי על פניך דוהרים ילדים, מנתרים, מתנגשים, דורכים אחד על השני, וקצת גם עליך.
את קטנה, והילדים גדולים, חלקם פראיים בהנאה שלהם.
את מדברת עברית, והם בצרפתית ובעוד שפות שונות.
אני מביטה בך בחשש מלמטה.
אני לא יכולה לעזור לך מכאן.
אני לא יכולה לשמור עליך מפגיעה.
אבל תוך רגע מתפוגגות החששות שלי, כשאני שומעת אותך פונה לנערים הדורסים ואומרת להם בטון סמכותי ומצווה, ובצרפתית רהוטה : "אטונסיו א-לה רוני!!" את פוקדת
וחוזרת על כך מספר פעמים, ומוסיפה גם אצבע מאיימת.
"תיזהרו על רוני" את אומרת להם.
ואני נרגעת.
אהובה שלי, קחי אותה תמיד אתך, את בת הרבע לשלוש שהיית, שהיתה בה כבר אז- השמחה והנחישות לצאת למסע, האומץ לעשות את זה לבד, והיכולת לשמור על עצמה בדרך.

הייתי רוצה לצייד אותך בכמה המלצות,

אם כי בגילי המתקדם אני כבר יודעת שאי אפשר באמת ללמוד מנסיון של אדם אחר. בכל זאת, קחי לך בפק"ל הצבאי כמה מחשבות ותובנות של אמא שאולי תוכלי לשלוף לעצמך ברגעי צורך. צירפתי להן גם את מה שאמרו לך אוהבייך ביום שישי.
1. את התוכניות שלך – תכתבי בעפרון,
את נכנסת למסגרת אולי הכי שרירותית שהכרת עד כה, דבר אחד בטוח – יהיו המון בלתמ"ים.
כמו בחיים :
גשם ירד באמצע חופשת קיץ ביוון, האיש שאת אוהבת יחזור מצוברח לסופ"ש, המנה שהזמנת כי נשמעה מהמם בתפריט, תוגש תפלה ; החברה שקבעת אתה יום כיף בתל אביב תהיה במחזור ותתפרצף לך. אחד השרירים הכי חשובים שכדאי לך לפתח – זה היכולת שלך להגיב להפתעות. לשינויים בתוכנית.
אם תצאי אל היומיום שלך חמושה בפנקס שבו כתוב לך – "איך הדברים אמורים להיראות" צפוי לך מפח נפש תמידי.
זה טוב להשתוקק, לקוות, לחלום ואפילו לפנטז איך יראה היום שלך, החיים של, או השירות הצבאי שלך. זה בסדר שאת באה עם מחברת מלאה בחלומות וציפיות.
אבל את התוכניות תכתבי בעפרון
וקחי אתך תמיד גם מחק, כדי שתוכלי להוסיף עדכונים, לשנות גירסה.
2. תמצאי עוגן של חברה טובה
מצאי לך אחת כזו, לפחות אחת…ברגע שהיא תהיה לידך, הכל יהיה קל יותר. את הרי יודעת לזהות אנשים טובים עם הרדאר הפנימי שלך, פשוט תפעילי אותו, והוא יכוון אותך למי שתהיה שותפה למסע החדש שלך.
3. ספרי עליך. תסבירי אותך.
חוץ מהאצבע שכדאי לזקור מול העולם כשצריך להזהיר אותו (עיין ערך "אטונסיו א-לה רוני…")
יש עוד דרכים לשתף את העולם סביבך, כדי שייטב לך.
ספרי עליך. אל תפחדי לראות לתוך עצמך ואל תהססי לשתף אדם אהוב (למשל זאת מסעיף 2) במה שאת רואה ומרגישה.
אם רע לך – ואת משתבללת, יהיה קשה לעזור לך.
כשאת משתפת אנשים קרובים במה שעובר עליך – יהיה להם קל יותר להיטיב את הכריות סביבך, ולעשות שיהיה לך קצת יותר נוח, או פשוט לחבק אותך ולהגיש כתף רכה כמו טישו שאפשר לבכות לתוכו.
ספרי על עצמך רוני, מצאי אדם שאת סומכת עליו, והרהרי איתו בקול רם.
גם בשביל שהאנשים שאוהבים אותך יוכלו להבין אותך ולעזור לך. ואפילו יותר מזה – כדי שאת תוכלי להבין את עצמך יותר טוב.
כל עוד אדם מספר רק לעצמו את הסיפור שלו – הוא לכוד באותו סיפור אחד ויחיד.
כשאת לשה את הסיפור שלך עם עוד ידיים אוהבות ומקשיבות – הוא נעשה גמיש יותר.
וזה מוביל אותי לעצה 4
4. תידבקי למצחיקים!
זאת העצה של אבא, תיצמדי לכנף של שני החבר׳ה הכי מצחיקים, הם יתנו לך פרופורציות על כל העסק.
5. נעים להכיר – "המפקד האדיוט"
ועוד עצה טובה מבית המדרש של אבא : "כשיגיע המפקד האדיוט הראשון שלך, והוא יגיע, זה בטוח. תאמרי לו בתוך הראש שלך, "או…. שלום לך, אז אתה המפקד האדיוט הראשון שלי…ידעתי שתבוא".
6. תוודאי שהמשימות שהיטלת – אכן בוצעו.
לא יעזור לך כשתצטדקי אח"כ ותגידי :"אבל אמרתי להם"… את העצה הזאת קיבלת מדודה שלך הפקמצ"ית המשפחתית, אלופת הניהול וההפקה. (תקשיבי לה…היא מבינה בניהול, וכמוה, תעשי גם הרבה ילדים !..אבל עוד לא..
7. תבקשי עזרה.
אל תשבי בצד ותחכי שמישהו יינחש שאת צריכה עזרה, תבקשי אותה, ותנחי אנשים איך לעזור לך. בלי יסורים, בלי רגשות אשמה, בלי "פולניה". בלי להרגיש "אסירות תודה" אינסופית אחרי שמישהו עזר לך. זה בסדר גמור – גם את בנאדם שעוזר ומתגייס בלי סוף. החשבון שלך בייקום מתקזז.
8. הכל בראש!
את זה אמר לך דוד שלך הטייס (טוב, הוא יש לו ראש מיוחד, זו לא חוכמה) והוא צודק, את יודעת. הגישה שלך תקבע אם יהיה לך קל או קשה, מאכזב או מאתגר.
9. סבא שלך הזכיר לך שאת עומדת לפגוש בצבא אנשים מכל הצבעים, אנשים מסוגים שאת אפילו לא יודעת שקיימים. "תבואי פתוחה" הוא אמר לך :" בידיעה העמוקה שכל אדם יכול ללמד אותך משהו. איזה שיעור.
10. ועוד עצה קטנה משל סבא לקינוח (הוא קיבל שתיים, כי הוא היה הכי הרבה שנים בצבא)- "ברגעים שקשה לך – תסתכלי סביבך, חפשי מישהו שיותר קשה לו ממך – ותעזרי לו. זה ייקל גם עליך"

זה מה שסבא ייה שלך, כתב לאבא במכתב הגיוס שלו, לפני 30 שנה בדיוק.
העולם השתנה כל כך בשנים האחרונות. מהפכה של ממש. ורק דבר אחד עמד מלכת.
הבקו"ם.
אותו מקום, אותה חוויה, בדיוק כמו לפני שלושים שנה, כשאנחנו היינו אלה שנופפו מהאוטובוס לצלילי מחיטת האפים של המקורבים.
הבוקר הגיע תורנו ללוות מהצד השני.

אולי יעניין אתכם גם...

גם "סחי" וגם נועז – פרק 14

שיחה עם הסופרת רותי עפרוני – על האומץ לבטא לפעמים את הצדדים ה"כמעט נורמאליים" שלנו – ולהישאר נורמאליים.

מחשבות על כל הרעש הזה

מחשבות על כל הרעש הזה. אני חוזרת מריצה, ומתישבת לכתוב. קצב הנחיתות הקבועות של הרגלים על המדרכה, הריתמוס של הלב שלי שפועם,

להתפזר לעומק

השבוע ארחתי את ד"ר Haim Shapira – חיים שפירא בפודקאסט שלי. זה היה מלבב, ומלא רגעי הזדהות. שמחתי לשאול אותו מיד בפתיחה את השאלה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט