"דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו, וחוש הומור – כדי לפצותו על מה שהינו"-  כתב פעם אוסקר ויילד.

בימים קשים,אנחנו זקוקים לשניהם, לדמיון כדי להאמין שהמציאות תשתפר יום אחד, ולהומור – כדי שנוכל לשאת את זה בינתיים.

מחקרים פסיכולוגים מצביעים על כך שהיכולת להשתמש בהומור היא סוג של חוזקה, שריר שאם מפתחים אותו, פשוט עוזר לנו לעבור את החיים האלה, על המורכבות שלהם, עם הראש קצת יותר מעל המים.

הומור כסוג של "שנורקל נפשי". 

בפרק הנוכחי אני מארחת את עינב גלילי, עיתונאית, אשת תקשורת, אשה שמחזיקה ארסנל של מילים, והן נשלפות, מדוייקות, תופסות את מצב האדם,  ומנסחות אותו, תמיד עם דוק של הומור, ציניות, סאטירה.

בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על החיים בכלל ועל המסע הפרטי שלה.

על כאבים ועל הומור. על אהבה וזוגיות, על זכרונות הילדות שלה, על האופן שבו למדה מאביה שאין רגע שלא מתאים לרכך אותו באמצעות מבט קורץ.

ודיברנו גם על הומור בחדר הטיפולים. על האופן שבו הומור מחבר בין אנשים, והופך אותם לרגע לבעלי ברית של הבנה, שותפים לרגע של הסתודדות פרטית מול המציאות.

"הומור הוא הפיצוי הדל שיש לנו על רגעי העולב של החיים" עינב אומרת. 

מוזמנים לפרק מצחיק ומרגש, שנוגע במבט קורץ גם בעומק הכאב של החוויה האנושית.