"שלומי קשור בחוט לשלומך" – כתבה המשוררת זלדה, והפליאה לתאר את העובדה שהתשובה לשאלה "מה שלומי" אף פעם אינה נפרדת מהשאלה "מה שלומנו" – מה שלום המשפחה שלי, מה שלום הקהילה שלי, מה שלום המדינה שבתוכה אני חי. 

בימים שבהם מדינת ישראל נמצאת בשבר שלא ידענו כמותו, אף אחד לא יכול להשאיר את מה שקורה בחוץ על מפתן הבית או על מפתן הנפש. אנשים חווים חרדה, כעס, חוסר אונים, ותחושה שהמדינה מתפרקת מזהותה כפי שהכרנו, מהערכים שעמדו בבסיסה.  אימה אמיתית מפני חורבן הבית.  

בימים כאלה – הלכתי להתעודד בשיחה עם פרופסור עירן הלפרין – מומחה בתחום הפסיכולוגיה של סכסוכים. הוא חוקר נושאים כמו שנאה, תקוה, ומחאות. פגשתי איש שלמרות ואולי אפילו בזכות מה שמתרחש עכשיו – הוא אופטימי. אופטימיות מורכבת אמנם אבל כזו שיודעת ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" כמו ששר שלום חנוך. 

עירן הוא אדם שמכיר ממש מקרוב, על גופו ונפשו, את האופן שבו משבר נוראי פוצע אותנו אבל גם את האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית בעקבותיו. 

בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על הפציעה האנושה שנפצע כקצין בלבנון, על מסע השיקום שלו, ועל ההחלטה שנבעה מהפציעה ההיא – להקדיש את חייו כדי להתמקד בשבירת מעגל האיבה.

 זו שיחה על ההזדמנות החשובה שיש במשבר עמוק, כזה שיאפשר לנו לבנות חברה בריאה יותר, 

על ההבדל בין "פיוס" לבין תיקון אמיתי, כזה שלא משמר סטטוס קוו אלא מנסח חוזה חדש של מערכת היחסים. 

הוא חולק איתי את ממצאי מחקריו על כל מה שגורם למחאות להצליח, ועל הכוח האנושי הכי חשוב שיש לנו  – היכולת להישאר אופטימי ולהאמין שתיקון אפשרי