היום נדבר על כנות. על האומץ לתת ביטוי גם לרגשות ה"פחות פוטוגניים" שלנו. אלה שלפעמים אנחנו ממש מתביישים להודות בהם אפילו בפני עצמנו.

רובנו משתדלים לשווק את חיינו המוצלחים, ואת בבואתנו שאין בה רבב. אנחנו חוששים לחשוף את הפגמים שלנו מפחד שנחווה דחייה, לעג, ביקורת, (וגם זה אנושי…).

האורחת שלי היום היא אשה אמיצה, היא לא מפחדת לראות לתוך עצמה, היא כנה באופן שובה לב, וכל כך מעורר הזדהות. כבר שנים שהיא "מחטטת במניעים הכי אנוכיים של עצמה" לדבריה, באמצעות הקומיקס שלה, הטור הקבוע שלה ב"ידיעות אחרונות". הדברים שהיא כותבת ומאיירת. הקול שהיא משמיעה כאקטיביסטית.

דניאלה לונדון דקל כותבת ומאיירת את הבטנה של החיים שלנו, לא את החליפה היפה שאנחנו לובשים החוצה.

היא כותבת על קנאה ורכושנות, על חיי היומיום האפורים, על רעב ותשוקה לא ממומשת, על הגוף המאכזב שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פאתטיים, על חרדת המוות, והאופן שבו היא מתארת את החוויה האנושית הוא תמיד מצחיק מאד, וגם מדמיע בו זמנית. מתחת לשכפ"ץ של ההומור היא מרשה לעצמה לבטא את האנושיות שלנו במלואה.

היא תמיד כותבת וחוקרת את עצמה, היא הדמות הראשית אבל היא למעשה "אחת משלנו", כשם הספר הנפלא שלה.  בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על הרווחים שיש לך כשאת מעיזה לחלוק את האמת שלך, על הומור כחבל הצלה, על ילדות והתבגרות, בדידות וקשר, על כל ה"אנושי" שבנו.