היום נדבר על אחד משרירי הנפש החשובים ביותר לבריאותנו הנפשית והפיזית : על "שריר היכולת לבקש עזרה".

להגיד – "אני לא יודע, תעזור לי ללמוד", להגיד :"אני מרגישה לבד, תושיטי לי יד ".

כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, כתב נתן זך , אבל הרבה אנשים מתקשים לבקש את זה, במיוחד בעידן הנוכחי ששולט בו המיתוס של האדם כיצור אינדבידואליסט, כזה שהמנטרה הפנימית שלו היא "אני לא צריך אף אחד, אני אדם עצמאי".

רבים מעדיפים לתת מאשר לבקש או לקבל, אולי בגלל שבקשת עזרה מחריפה את תחושת התלות שלהם, ונתפסת עבורם כסוג של חולשה או פגם.

האורח שלי בפרק הנוכחי הוא אדם שהפך למומחה בהתייעצות, בבקשת עזרה, חוקר של "חוכמת ההמונים".

אבל הוא לא התחיל ככזה, את רוב שנות הילדות ילדותו בילה לבד, מעמיק ומגלה את עולם המחשב שריתק אותו, אבל כמעט בלי חברים. את תחושת הבדידות וה"אחרות" שלו, הוא סחב גם לתוך שנות העשרים המאוחרות שלו, עד שיום אחד. דברים התחילו להשתנות.

ניהלנו כאן שיחה אישית ומרגשת על ילדות ובדידות, על החוויה של ילד שעובר נידוי או חרם ועל האופן שבו היא מעצבת את חייו, על בישנות חברתית ועל איך מתגברים עליה, על האופן שבו נבנה ביטחון עצמי,

ועל למה חשוב כל כך שנדע לבקש עזרה, מאדם אחד,  אחר כך עוד אחד, ולפעמים גם ממש מההמונים.