"אז בבית הספר"

פברואר 24, 2021

אני זוכרת שהייתי אוכלת צהרים במסעדה שפתחו בבית הספר כחלק מהצהרונית.

אני לא זוכרת את האוכל שהיה שם, וגם לא מי היה איתי, וגם לא למה נשארתי לאכול במסעדה כשאמא שלי עבדה שעות מפוצלות, והיתה כנראה בבית בצהרים.

אני זוכרת שקיבלתי תיק אוכל כשנכנסתי לכתה א', זה היה תיק כתום, וענק, מבד ניילון מרשרש עם דוגמאת פרחים, חשבתי שזה התיק הכי יפה בעולם. הוא לא היה פרופורציונאלי בכלל לתפקיד שלו, בסך הכל תיק נלווה לתיק הראשי, הילקוט שהיה על הגב. וגם חסר תועלת כי אני בכלל לא זוכרת את האוכל שהיה בתוכו, שבוודאי כלל משהו טפל, כי אוכל לא היה הצד החזק בבית שלי.

אני זוכרת שהרגשתי מאד מיוחדת עם התיק הזה.

אני זוכרת שביום הראשון כשהמסעדה נפתחה, היינו צריכים להשאיר את התיקים שלנו בחדר צדדי, על מדפים של נירוסטה. כשהסייתמה הארוחה חזרתי לאסוף את התיקים שלי ותיק האוכל כבר לא היה שם.

אני זוכרת שמררתי בבכי.

בא לי להגיד מררתי. כי המלה בכי לא מספיקה פה.

אני לא זוכרת את העוצמה של הבכי, אלא רק את החוויה שלו מבפנים. כמו חור בתוך הלב. עד עכשיו נושבת לי רוח פרצים דרך החור הזה.

אני זוכרת שבהפסקות הבנות היו יושבות על המדרגות הרחבות.

אני זוכרת שלפעמים לא היה לי עם מי לשחק בהפסקות, אני לא זוכרת אם נשארתי בכיתה.

אני זוכרת שהיה משחק כזה, "הבנים על

הבנות" אני זוכרת שברגע שהצלצלול היה נשמע, היתה מגיעה איזו נהמה, כמו איזו נהמת מגרשי כדורגל, כמו הלמות פרסות של איזה עדר קרנפים שועט, אני זוכרת את הבנים צועקים, "הבנים על הבנות" ואת כולם רצים במדרגות בהיסטריה, ואת הבנים רודפים אחרי הבנות, ואת הבנות נרדפות ומצחקקות בפחד מהול בהנאה.

אני זוכרת ששנאתי את המשחק הזה, אבל לקחתי בו חלק.

אני זוכרת את הריח המבחיל שהיה מתפזר בכיתה בהפסקת האוכל, שילוב מהביל של פסטרמה עם שוקולד השחר וזיתים וגבינה לבנה, וזיעה של ילדים.

אני זוכרת כמה שנאתי שהיו מבקשים ממני ביס מהתפוח. הייתי מסכימה מאי נעימות, אבל מסבה תמיד את הראש כשהביס היה ננעץ בבשר התפוח ומשאיר אחריו שובל של רוק. אני זוכרת אותי מתגנבת אחר כך לפח הקרוב כדי לזרוק את התפוח המחולל.

אני זוכרת שהיו מחלקים את הקבוצות במחניים. מיכל קטש היתה ראש קבוצה מול אורנה רומנו. אני זוכרת שהייתי נשארת ממש לסוף הרשימה, לפעמים היו בוחרים אותי במין עסקת חבילה עם כל הברארות של ה"אין ברירה". "טוב, אז את תקחי את ענת פורת ואת עמליה נשלסקי, ואני כבר אקח את סיביל סגל, טלי שלו ושירלי יובל… זה היה תמיד מסתייים באיזה עיקום פרצוף

אני זוכרת שדי מהר אחרי שהמשחק היה מתחיל מישהו היה פוסל אותי.

אני זוכרת שהיתי תלמידה טובה.

אני זוכרת שהייתי משחקת במורה וכתה, שעות על גבי שעות בחדר שלי, עם עצמי. אני חושבת שהייתי מענישה את כל הילדים שהתעמרו בי באותו יום.

אני זוכרת שבשעה האחרונה לפני הצלצול, יגאל היה תופס לי פתאום את המבט, הוא היה לוחש בלי קול – "שירלי, אחרי בית ספר…" ומסמן לי עם היד שלו על הצוואר במין תנועת שחיטה משמאל לימין .

אני זוכרת שאלה היו הרגעים שהייתי מתחילה לחשב איך אני בורחת הביתה דרך הפתח בגדר שיש ברחוב הרצוג 9 ומטעה אותו.

אני זוכרת את הפעם ההיא שהוא רץ אחרי בכתה וגזר לי את הצמה.

אני זוכרת שאביטל פיטל הנהיגה את החרם עלי בכתה ד' ושלאף אחת מהבנות אסור היה לדבר איתי.

אני זוכרת שאחרי הצהרים הן היו באות לשחק איתי, אבל רק בתנאי שאני לא אגיד לאף אחד.

אני זוכרת שתהילה המורה נורא אהבה אותי.

אני זוכרת שהיא גילתה שיש לי קול יפה. כלומר, היא החליטה את זה. אני זוכרת אותה מפסיקה אותי באמצע השיר "ארץ ארץ ארץ" וקוראת למנהלת לשמוע אותי ומשאירה את כל הילדים בכתה גם כשכבר הגיע הצלצול באמצע ששרתי. אני זוכרת שהרגשתי שהילדים בכתה מתעצבנים שההפסקה נדפקת להם.

אני זוכרת שמיד אחרי השיעור ההוא מינו אותי באופן לא רשמי ל"זמרת המלחמות" של בית הספר. בכל יום זכרון/יום שואה/יום ירושלים הייתי שרה בטקס בחצר. הלהיט שלי היה "הכותל אזוב ועצבת". המנהלת היתה מחבקת אותי אחרי השיר ואומרת בהתענגות מוזרה "שרת נהדר! מורות ממש בכו!".

אני זוכרת שהמנהלת היתה נמוכה והיה לה אגן רחב מאד. כאילו חבית שעומדת על קיסמים.

אני זוכרת שהמורה והמנהלת ישבו אצלנו בסלון וחשבו בקול רם מה לעשות עם החרם שהילדים עושים עלי.

אני זוכרת שמשהו נורא גרד לי בטוסיק כל הזמן. והיה לי לא נוח ורק חשבתי איך להסתיר את זה בזמן

שהן הציעו להקפיץ אותי כיתה.

אני זוכרת שלא רציתי, חשבתי שזה לא יעזור , ידעתי שבהפסקות הילדים ימשיכו לרדוף אחרי.

אני זוכרת שאמא אמרה לי למחרת שראתה שגרד לי הטוסיק . "אולי יש לך תולעים?" היא אמרה את זה בקלילות כאילו בדרך אגב, כמו נושא שאין בעיה לדבר עליו, אבל היא לחשה.

אני זוכרת שהתביישתי פתאום, דווקא בגלל שהיא לחשה.

אני זוכרת שהיינו משחקים אמת או חובה בשכונה. הכי אהבתי 7 דקות בגן עדן.

אני זוכרת שהיתה לי יותר תחושת חופש בשכונה מאשר בבית ספר. שמותר לי להיות אני. שאני יכולה לבחור לי את החברים שלי.

אני זוכרת שבהרבה מהימים היתי הולכת לבצפר עם פחד.

אני זוכרת שהייתי שוכבת על הגב על השטיח בסלון ומסתכלת על האזור בתקרה שהיתה בו הנמכה של עץ

והייתי מדמיינת שאם העולם היה מתהפך אז זה היה נראה כמו במה, אני זוכרת שהייתי מדמיינת את עצמי שרה על הבמה הזו.

אני זוכרת ששרתי בשרווזיון, אני זוכרת שהרגשתי מקובלת בין החברים שם. אני זוכרת שהייתי עולה לבמה של היכל הספורט, כלי משקפיים, אני זוכרת שלא ראיתי כלום אבל לא דאגתי בכלל, הבנתי בדיוק לאן אני הולכת.

אני זוכרת שהייתי מדלגת הרבה על מדרכות ומקפידה לא לדרוך על הקוים. אהבתי לראות את הצל שלי, ואת הצמה שבצל מקפצת מצד לצד.

אני זוכרת שפעם בחורף חזרתי הביתה בדילוגים והיה איזה רגע שלא יכולתי להתאפק יותר,

אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להפסיק להתאפק ושזה הרגיש יותר בחירה מויתור.

אני זוכרת את עצמי מופתעת מכמה שהזרם החמים הזה נעים לי, מההקלה שהרגיש הגוף.

אני זוכרת את עצמי מנחמת אותי, שיש גשם ויחשבו שבגלל זה נרטבתי

אני זוכרת שהופתעתי מזה שלא כל כך נורא לא להתאפק.

אני זוכרת, שזה לא היה בדיוק כמו בשירים, קצפת ודובדבנים.. ואז בבית הספר.. וכך זה היה פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו שהיתה יפההההה….

אני זוכרת גם וגם.

ואני שמחה שאני כבר יכולה לבחור לעצמי את החברים שלי,

שאני לא חייבת לשבת בכתה עם ילדים שלא בחרתי.

ושאני כבר יודעת לסרב כשמבקשים ממני ביס מהתפוח ולהגיד שזה משהו שאני פשוט לא מסוגלת לתת… ולהציע את הסנדביץ שלי במקום.