אחד הסיכונים הגדולים שאנשים לוקחים על עצמם מצוי דווקא לא באזורי הספורט האתגרי, או בהימורים בבורסה – אלא יותר במחוזות הרגש. בהעזה להביע לפעמים בפני הקרובים לנו, וגם בפני עצמנו את המחשבות "שאנחנו לא אמורים לחשוב". אלה הפחות "נורמאטיביות", אלה הפרועות והלא – בורגניות. 

כמו למשל – כמה זה קשה לפעמים לגדל ילדים וכמה הילדים שלנו הם לא תמיד כזאת "שמחה",

כמו למשל, כמה זה קשה לפעמים לרוץ את המרתון של השיגרה עם אותו בעל שיש לך מאז שאת בת 6, שלמרות שאת אוהבת אותו מעומק לבך – בכל זאת, כשחולף עכשיו על פניך בשערי הגן של הילדה, איזה "אבא עם גברים לבנות", משהו בך נרעד. 

רותי עפרוני, כותבת על כל זה.  היא סופרת נועזת. היא מספרת רק סיפורים אמיתיים, שיקוף רנטגני של החיים שלה. ונותנת בהם ביטוי לסבטקסט. למה שהיינו מודים בו  לרגע, עם "היד על הלב".   

היא מתארת את הסדקים בחיים של כולנו, את המתח בין הצד המבוית לצד הפראי באישיותנו, בין הבורגני לפרוע. 

והיא מאפשרת בכך –  גם לאנשים אחרים, להנהן בהקלה ולומר לעצמם :  "אני לא לבד במחשבות האלה…זה כנראה יותר נורמאלי ממה שחשבתי…"

שיחה על האומץ לשתף אחרים בקול האותנטי שלנו, ועל הקירבה שמתאפשרת לנו דווקא כשאנחנו מעיזים לומר משהו על מרחק.