היא נולדה באוזבקיסטן (אז חלק מברית המועצות) ועלתה לישראל בגיל 6. המעבר קרה פחות או יותר בן לילה, בלי הכנות מקדימות. רגע שם, וברגע הבא -פה.ולמרות הפתאומיות, ולמרות ששם, נשארו כמה מהאנשים הכי משמעותיים בחייה, שאותם לא תחזור ותראה שוב, למרות האתגר להיתלש מאדמה אחת ולהישתל באדמה אחרת -עד היום היא מגדירה את העלייה הזו כאחת ההחלטות הכי טובות שהוריה קיבלו בחייהם.

כשהגיעה למרכז הקליטה, המורה החליטה ש"טניה" זה שם קשה מדי ופסקה: "מהיום קוראים לך טלי". בחושים של  מי שצריכה להסתגל כדי לשרוד, היא הבינה שהיא צריכה להסיר מהר את הסממנים של המולדת ההיא, כדי להיוולד מחדש בישראל. ולכן  צייתה לשם "טלי", עד גיל 15, עד היום הראשון של הלימודים בתיכון החדש, שאליו נכנסה והצהירה – "הי, קוראים לי טניה". גם 40  שנה אחרי, טניה וטלי גרות בתוכה, ועובדות על הדו-קיום הנפשי הזה. היא לא נולדה פריבילגית, לא מבחינת כסף או הזדמנויות, אבל מרגישה שהיום, יש לה "מפתחות" שמאפשרים לה להגיע לכל אדם שתרצה כדי לעשות טוב בעולם.והיא עושה את זה, במסגרת התפקיד שלה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ובתור מי שהשליחות של חייה היא ללוות ולעזור לאנשים שחוו פגיעה והיו קורבן לאלימות.

בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על האהבה שלה לישראל, על תחושת השייכות ,על הבית שבנתה פה, וגם על העולה החדשה ההיא, שמבצבצת לפעמים בתוך האשה הישראלית כל כך שהיא הפכה להיות, למשל ברגעי געגוע לסבתא רבתא שאליה היתה כה קשורה או כשהיא שומעת מילים מסויימות ברוסית. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, ציונית. 

טניה גלבוע היא האורחת שלי בפרק, שהוא השני סדרת פרקי חודש ינואר 2026- במהלכו אנחנו מבקשים לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר