היום נדבר על מה אפשר לעשות בשביל המחר? 

הסיפור האישי של האורחת שלי מקפל בתוכו את החוויה הישראלית, זה סיפור על אובדן וכאב, וגם על צמיחה ועל היכולת להתמיר כאב אישי – למפעל חיים משמעותי. 

בשנת 1969 ענת סמסון-יופה היתה ילדה בת 12 כשאביה, חנן סמסון, נהרג בעת שירות מילואים במרדף אחרי מחבלים בבקעה. שנים רבות אחרי כן, כשענת כבר היתה  אמא ל3 ילדים משלה, ובנה הבכור התגייס לצבא – היה כנראה איזה טריגר. טריגר שהוביל אותה להקים את עמותת "בשביל המחר" – מיזם חברתי, שמטרתו ללוות את כל מי שעבר חוויה משמעותית במהלך שירותו הצבאי, ולעזור לו לעבד את החוויה ההיא.

ענת הבינה כבר לפני שנים רבות, את מה שעכשיו ברור גם לצה"ל וגם לגנרלים ללא חת. ההבנה –  שההגנה על הנפש, היא האפוד הקרמי של החיילים שלנו.

ההבנה שמי שהיה בשדה הקרב, משהו נגרע בו, הוא לא חוזר הביתה כתמול שלשום, הוא נושא מטען, מטען שצריך לעבד, מטען נפש, שכדי שלא יהפוך למטען נפץ פנימי צריך לתת לו מקום.

אנחנו נפגשות לשיחה על משברי חיים ועל היכולת לעבד אותם ולהתאושש מהם,

על בורות שנפערים בחיינו ועל האפשרות לטפס החוצה מהם, על טראומה ועל האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית