"בהיפרד האור מהשמש – נברא הבוקר

בהיפרד הפרח מהעץ – נברא הפרי

בהיפרד האד מהמים – נברא המטר

כל החיים פרידה הם

ולמה נירא אותה שנינו?"

כך כותב המשורר עומר חיאם, ומזכיר לנו את העובדה שזה טבעו של הטבע, הרצוף תהליכי שינוי ופרידה.

ובכל זאת – למרות הידיעה הזו אנחנו כל כך יראים את הפרידה, וכל כך כאובים כשאנחנו נאלצים להיפרד.

בפרק הנוכחי נפנה מבט אמיץ לשאלה – איך ממשיכים אחרי אובדן, איך חיים עם החסר והגעגוע? מנין מוצאים כוחות? היום נדבר על החיים שאחרי המות.

בישראל שאחרי ה7 באוקטובר יש המוני אבלים, אנשים שחרב עליהם עולמם, והם מנסים לגשש בתוך הערפל הסמיך של הכאב. גם ברמה הלאומית – כולנו חיים עכשיו אחרי המות.

האורחת שלי היא סיגל ביבר, היא מגדירה את עצמה בין היתר "מתלמדת בחיים ובמות".

לפני 24 שנים נפטר בנה שהיה אז בן 4, הפרידה ההיא שינתה את מסלול חייה. 

בתקופה הקשה ביותר של חייה, שרויה במשבר עמוק, בצער ופחד. בעת גסיסתו של בנה זהר ז"ל – היא חיפשה מזור, הכוונה, משהו שיחזק אותה.

"רציתי להמשיך לחיות, לא רציתי למות איתו" היא מספרת. "היוגה הגיעה אלי כשהייתי מוכנה לה, גיליתי את עוצמת הריפוי העצמי דרכה. את הבחירה בחיים".

כיום, סיגל היא מורה בכירה ליוגה תראפיה, היא מרצה ומלמדת את הפילוסופיה המעשית ויישומית של היוגה ומרכזת את המסלול להוראת היוגה למתמודדים עם מחלת הסרטן בוינגיט.

בשיחה מלב אל לב, מרגשת במיוחד- אנחנו צוללות אל הסיפור האישי שלה, על מה שעזר ואיפשר לה לבחור בחיים