הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, הם ימים שבהם היהדות מדריכה אותנו לעסוק בסליחה, מתוך הבנה עמוקה שסליחה היא ה"חומר הממיס",

היא חומר הניקוי של מערכות היחסים שלנו. בלי היכולת הזו לסלוח ולהיסלח, לא נוכל לחיות בתוך קשרים בריאים ומזינים.

וזה נכון גם לקשר של האדם עם עצמו.

אזורי הסכסוכים הפנימיים שלנו מרובים – הם גדושים בייסורי מצפון, בתחושות אשמה, בחרטות על החלטות שגויות שלקחנו, ועל החלטות שלא היה לנו אומץ לקבל, בדברים הקטנים והגדולים שעליהם אנחנו לא סולחים לעצמנו.

כפסיכולוגית, (וגם כבן אדם) אני יודעת שאי -סליחה עצמית, היא אחד ממקורות הסבל הנפשי הגדול, 

כדי לגלגל מחשבות על הנושא המרתק הזה, וליצור גשר נוסף בין הפסיכולוגיה לבין היהדות – הזמנתי את ליאור טל, ממובילי תחום היהדות החילונית בישראל, ומי שעוסק כל חייו בחיבורים שבין עולמות הרוח לאתגרי החיים בישראל.

יחד אנחנו משרטטים קווים לדמותה של המלחמה הפנימית בין האדם לבין עצמו, ומצביעים על האמונה היהודית בתהליכי תיקון ושינוי.

אנחנו שואלים מה זה אומר לסלוח לעצמנו ומה עוזר לנו לעשות את זה?

ותוהים גם – האם תמיד צריך לסלוח? מה הקשר בין אי-סליחה לבין המצפון שלנו?  והאם יש מצבים שבהם סליחה עצמית משמשת כמנגנון של הכחשה והתנערות מאחריות?