כשהיינו ילדים ציירנו. זה היה כמו לשחק בכדור או לבנות ארמונות בחול, כמו לרוץ, כמו לרקוד, כמו לנשום.

צבעים וטושים היו בסביבה שלנו ואנחנו השתמשנו בהם בטבעיות. עשינו קשקוש בלבוש, ציירנו בית ושמש ולב, צירנו כי נהננו, כי זו היתה דרך להעסיק את עצמנו, ולפעמים ציירנו כדי לבטא משהו. משהו שעוד לא היו לו מילים, אבל היו לו צבעים וצורות. אח"כ גדלנו ונהיה קצת מסוכן להתעסק עם ציור, בעיקר אם אנשים סביבנו אמרו שאנחנו "יוצאים מהקווים" או שיצא לנו מכוער.

אח"כ גדלנו עוד קצת, נהיינו יעילים, והתרחקנו עוד מהאפשרות לשהות בתוך מרחבי הדמיון והצבע.

האורח שלי בפרק התחיל לצייר כילד, ומעולם לא הפסיק. הוא איש שרוכן על הדף הריק, זה שבמרחבי הדמיון שלו, וזה שעל שולחן העבודה, וממלא אותו בדימויים, בתנועה, בצבע, כשהוא מאייר את העולם בכישרון הנדיר שלו.

דוד פולונסקי הוא בעיני גדול המאיירים בישראל, תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול יצירתו מוצגת במוזיאון תל אביב בימים אלה ובשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על האפשרות לשמר את המבט המתפלא מול העולם, על "שריר השוטטות" החשוב כל כך עבור אנשים יוצרים, על איך שפת הגוף שלנו מסגירה את מצבנו הרגשי, על הגירה ועל ישראליות, ועל נפש האמן שיש בנו.