איך מגדלים תקווה? איך מצליחים למצוא קרן אור להיאחז בה ברגעי החושך המוחלט?

מה עוזר לאדם לא לוותר, גם כשנראה שאפסו הסיכויים?

הפרק הזה עולה בתפר שבין יום הזיכרון, ליום העצמאות, בתפר שבין עצב שאין לו מזור לשמחת התקומה והתקווה.  ניגוד שמאפיין את החיים של כולנו כאן, את החוויה הישראלית.

האורח שלי הוא האלוף יורם יאיר. המכונה ייה. הערב הוא ישיא משואה בהר הרצל, על תרומתו האדירה לחברה הישראלית. מפקד נערץ, איש חינוך, פעיל חברתית, כיום הוא מכהן כראש עמותת "יחד למען החייל", ראש עמותת "אחרי", וראש עמותה המפעילה כפרי גמילה מסמים ואלכוהול.

הוא האיש הכי אופטימי שאני מכירה, ממש מקרוב. כי זכיתי בו גם בתור חמי, האבא של בעלי והסבא של ילדיי.

בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על רגעי המבחן הגדולים של חייו, על האסטרטגיות שעזרו לו להיכנס לשדה הקרב ולצאת ממנו שלם בגופו ובנפשו, על הכוח מציל החיים שיש לסיפור שאתה בוחר לספר לעצמך ולפעמים גם לאחרים. וגם על הרגע האחד והיחיד בחייו שבו הרגיש חסר אונים. הרגע שבו נשמעה דפיקה על הדלת, והמבשרים עמדו על המפתן לספר לו לעדנה אשתו – על כך ששלומית בתם, קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה בתאונת מסוק בדרכה הביתה.