לקח לי הרבה שנים להבין שאני בעצם "דור שני", כי אמא שלי לא היתה ניצולת שואה קלאסית, היא לא עברה את שנות המלחמה במחנה ריכוז, אבל היא עברה אותם כפליטה נרדפת נאצים.  לקח לי שנים להבין שיש איבר כזה בגוף החיים שלנו שאם קוטעים אותו, נשארים נכים לתמיד. לאיבר הזה קוראים "ילדות". מי שילדותה נקטעה בגיל שנה כשהפכה לפליטה במנוסה מתמדת, תגדל להיות אישה "קטועת ילדות", ולעד תישאר בתוכה גם הילדה המבוהלת. כשמלאו לאמי 80, לקחתי אותה בהפתעה לאולפן הקלטות כדי להקליט שיחה ביננו. רציתי מזכרת. תיעוד. ורציתי לחבר כמה חלקים בפאזל. בחסות האולפן העזתי לשאול אותה באיזה אופן היא חושבת שהשואה עיצבה את האמא שהיא הפכה להיות לנו. "אני חושבת שהחרדה גרה אצלנו בבית תמיד, כמו שותף שלישי". הודתה אז באוזני לראשונה. מוזמנים לשיחה אישית בין אמא אחת ובת אחת, יש כאן סיפור ספציפי וחד פעמי, ויש כאן גם את הסיפור הכללי  – על האופן שבו חווית השואה ספוגה באדמת המדינה הזו, בבית הגידול של כולנו