זה קרה בערב של ה13 בדצמבר 1990, חמש דקות אחרי ההמראה של מטוס הססנה מבסיס חיל האוויר, שבתוכו ישבו 4 טייסים וקצינת המבצעים של טייסת 113, בדרכם לחופשת חנוכה קצרה בבית.

התרסקות המטוס גבתה את חייהם של חמשת היושבים בה וההדף של הכאב היה עצום. חמש משפחות מסועפות של הורים, אחים, סבים, חברים – חייהם של כל כך הרבה אנשים קיבלו בבת אחת תפנית אכזרית.

קצינת המבצעים, שלומית יאיר, בתו של האלוף יורם יאיר נהרגה בתאונה ההיא, והשאירה בור של געגוע בליבו של אחיה, יפתח.

הרבה מדברים על הכאב העצום והבלתי נתפס של הורים שכולים. מעט מתייחסים לכאב הייחודי של אחים שכולים.

אלה שאיבדו איבר מאברי המשפחה, אלה שנגדע להם או או אחות. אלה שהתאונה המשפחתית הזו הסיתה את מסלול חייהם באלף צורות. 

לפעמים האחים השכולים האלה איבדו גם את ההורים שלהם סביב טרגדיה כזו, לפעמים הם איבדו את היכולת להיעצב בחיק ההורים שלהם, על דברים קטנים. כי איך תוכל להרשות לעצמך לשתף מישהו בעצב שלך על ענייני החיים כשמעל הכל מרחפת עננת העצב על המתים?

ניהלנו שיחה מלב אל לב, הכי קרוב שאפשר, כי יפתח אחיה של שלומית הוא גם בעלי, ושלומית היא גיסתי שלא זכיתי להכיר. שיחה על הגעגוע לאחות שהייתה גם חברת נפש ולב, על הכאב שנוכח שם תמיד, וגם על איך מוצאים כוחות לבנות המשך והמשכיות, ולהילחם על החיות ועל השמחה.