שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סיפורים מהקליניקה סיפורים מהחיים – על האפשרות לגדל זכרונות טובים

בשנים האחרונות היא השתתקה.
זה התחיל סביב כשלונות מקצועיים שהלכו וכיווצו אותה.
היה שם בוס תובעני, כזה שאף פעם אי אפשר לרצות, מאוכזב תמידי.
אדיש בימים הטובים, ושולח חיצים מורעלים של ביקורת וציניות בשאר הזמן.
בישיבות הצוות היא נאלמת.
משמיעה את עצמה מעט מאד, אם בכלל, ולרוב מתחרטת מהר על מה שאמרה.
במקביל לשתיקה שהיא שותקת החוצה, מבפנים דווקא רועש לה מאד.
הולכת ומשתלטת לה על הרדיו הפנימי איזו מנגינה של אכזבה מעצמה.
יש ימים שזה הערוץ היחיד שהיא שומעת :
"את לא מעניינת!" אין לך מה לומר".
אני מבקשת ממנה להיזכר ברגע מהילדות שלה,
רגע שבו הרגישה שיש לה קהל אוהד.
היא נזכרת בעצמה בת 6
עומדת מול המראה הגדולה בחדר השינה של הוריה, ועושה הצגות.
מאחוריה ההורים, שרועים במיטה הזוגית בנינוחות של שישי אחה"צ, עם עיתונים מפוזרים, ומאוורר רגל גדול שמסתובב ומצקצק.
היא על בימת פסטיבל דמיונית, רוקדת ושרה בקולי קולות, ובמחוות של דיוה מחקה את אילנית…"שם ראיתי קשת בענן"..
היא זוכרת היטב את התמונה הנשקפת מהמראה – ילדה קטנה מפזזת, ומאחוריה, משני צידיה נשקפים הוריה.
היא זוכרת את הפנים שלהם קורנות מהנאה,
את הסאונד של מחיאות הכפים,
את הצחוק המתגלגל הזה שיש להורים כשהם רווים נחת מהילדה שלהם, מהמתיקות שלה.
מהמתנה שהיא.
היא זוכרת אותם כמו קהל ששואג ביציעים ומבקש ממנה עוד הדרן ועוד אחד.
הזיכרון הזה מרעיד בה התרגשות מהולה בגעגוע עז.
עכשיו היא כאן בחדר.
רחוקה מרחק שנים רבות מהרגעים ההם של שישי אחה"צ בחדר השינה של הוריה.
את תמונת הקהל המתלהב ביציע שלה, החליפו מגוון התנסויות בקהלים שונים.
כאלה שהחיים מזמנים לך.
ההורים כבר אינם בחיים, אבל זכרון המבט שלהם, משני הצדדים שלה במראה שעל הקיר – כמו שני מטוסי ליווי באיזה מטס חגיגי – מפציע עכשיו והוא חי וברור.
לרגע היא מתמלאת שוב בתחושה החמה שהיתה נמזגת אז לתוכה :
"את אהיבה, את מעניינת, את חשובה לנו"
ילדה שמתפעלים ממנה, ששמחים במי שהיא, שרוצים לשמוע עוד ועוד ממנה.
אני מבקשת ממנה להיזכר בעוד אנשים שהמבט שלהם עליה היה מבט מתפעל/מתעניין/מקשיב.
אנשים שביקשו לשמוע מה שיש לה להשמיע.
מהעבר, מההווה, מכל תחום בחייה.
היא מתקשה לזכור.
אבל אז זה מתחיל, בזרם דק זרזיפי.
עולה החניכה בת ה10 שאותה הדריכה בצופים, זו שהיתה מלווה הביתה ונשארת תמיד כדי לשוחח אתה, יודעת שבבית שלה אין אף אחד שפנוי לזה. היא נזכרת איך שנים אחר כך כשפגשה אותה בסיני, סיפרה לה הילדה ההיא כמה משמעותיות היו השיחות האלה עבורה בתקופה ההיא כשהוריה התגרשו.
אחר כך מגיע המנחה שלה בתזה – זו שהתפעלה מהחשיבה האנליטית והיסודית שלה והציעה לה אפילו להמשיך לדוקטורט, ובמין ערבוב אסוציאטיבי מפציע גם זכרון האחיין שלה, זה שמגיע אליה למטבח כאילו בשביל העוגת גבינה שלה, ונשאר שעות כדי להתייעץ אתה כמעט על כל החלטה מהותית בחייו.
מאיזו פינה נשכחת במחסני הזכרון מופיעות הבנות בחדר, בקורס המשק"יות, שהיו נקרעות מצחוק מהחיקויים שלה של כל הסגל.
ומגיעות השיחות הנוכחיות עם בן הזוג שלה, שמעריך את החוכמה האמהית האינטואיטיבית שלה, שמבקש ללמוד ממנה שוב ושוב איך עושים את זה.
"אבל זה לא חוכמה…"היא אומרת לי, כמו מי שמוחה על איזו אפליה
"אלה אנשים שאוהבים אותי, ברור שיהיה להם מבט כזה עלי".
זאת בדיוק החוכמה, אני חושבת –
לגדל בתוכך את המבט של אלה שאוהבים אותך,
שאת משמעותית עבורם, שרואים אותך, שרוצים לשמוע מה שיש לך להשמיע.
לגדל את המבט הזה וממנו לקבל את האומץ שדהה לך בשנים האחרונות, בתוך סביבת העבודה שלך.
להשמיע את הקול שלך.
בטיפול אנחנו משחזרים גם את הכוחות, לא רק את הקשיים.
אנחנו הולכים אחורה, קדימה ולצדדים כדי לגדל זכרונות טובים שצרובים בנו,
ולקבל מהם את הדחיפה שאנחנו זקוקים לה כדי לטפס במעלה המשבר הנוכחי.
זו חוכמה קטנה לזכור את כל אלה שהקטינו אותך, בביקורת שלהם, בעגבניות שזרקו, או אפילו בהתעלמותם.
אפשר לגדל במחשבותיך את אלה, שוב ושוב
ולצמצם את עצמך עד שיתוק.
ואפשר לעשות הפוך –
להזכר
למי את משמעותית
מי זקוק לך
מי מבקש לשמוע אותך
מי אהב ואוהב אותך.
* הבהרה- הסיפורים, מתוך ספר בכתובים, מוצגים באישור המטופלים וכל הפרטים המזוהים שונו על מנת להבטיח שמירה מלאה על פרטיותם.

אולי יעניין אתכם גם...

גם סליחה וגם "אי-סליחה"- פרק 62

למה בריא לנו לסלוח? ואיך עושים את זה? – שיחה עם ליאור טל שדה, איש חינוך ופעיל חברתי העוסק בהנגשת היהדות – כתרבות.

גם חמצן וגם CO2- פרק 61

איך לנשום? -שיחה עם נמרוד קאופמן שהוא גם טייס וגם מורה לנשימה, על האופן שבו הנשימה היא כלי מרכזי לויסות עצמי ולריפוי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט