סיפורים מהקליניקה סיפורים מהחיים – על האומץ ללכת עד הסוף עם המשבר

היא חיה איתו 7 שנים,

פרק ב', של שניהם.

אצלה 3 בנות מתבגרות, אצלו תאומים בני 12 שדוהרים חזק לתוך גיל ההתבגרות.

אלה לא חומרי הגלם שירכיבו מנה פשוטה, זה בטוח.

אבל יש אהבה, והיא סוערת בהתחלה, ומזינה איזה צמא שכל אחד מהם הרגיש כבר כמה שנים – צמא לתחושה של חיים, והתחדשות, של כיף וקל ואפשרי.

אז יש בילויים, וברים, וארוחות מפנקות, ורכיבה משותפת על אופני הרים, וסקס סוער.

ודי מהר גם מאחדים בתים.

הוא עובר אליה. לגור בבית שלה, עם הבנות שלה.

מהרגע הראשון הוא מבהיר בכל דרך אפשרית, בעיקר בהתנהגות שלו : "הילדים שלך הם שלך"

ואין לו ענין להשתלב, לקחת תפקיד בחייהם, או תפקיד מולה בהקשר הזה (למשל, תפקיד של מי שמחבק כשהיא רועדת מבהלה אחרי שנודעת לה ההסתבכות של בתה התיכוניסטית בסמים, או תפקיד של מי שמקשיב באמפתיה לקושי האמהי שלה לשים גבולות או תפקיד של מי שמפשיל שרוולים במטבח ועוזר לה לארגן את חגיגת היומולדת של הצעירה. כל מה שקשור להורות שלה – כמו שייך לאיזה חשבון בנק נפרד שרק היא חתומה עליו.

והיא מוותרת לו,

מסתפקת במה שהוא כן מוכן להיות עבורה – שותף לשמחות.

והוא גם אוהב להיעזר בה, וזה חשוב לה – זה נותן לה תחושת משמעות.

היא מייעצת לו, נושפת רוח במפרשי התעוזה שלו כשהוא מבקש להקים סטארטאפ, פותחת את דלתה וליבה בפני התאומוים המתפרצפים שלו, ממיסה את חומות העוינות שיש לילדים כשאבא שלהם הולך לבית אחר.

"כל אחד נותן בדרך שלו" היא מנחמת את עצמה.

"אני אוהבת לתת, זה הכיף שלי" היא מתרצת בינה לבינה, כדי להשקיט איזה קול שנשמע מקרקעית הנפש שלה.

קול שאומר לה שהיא מוותרת על צרכים עמוקים שלה.

למשל – שהבנות שלה ירגישו בבית, בתוך הבית שלהן.

הקור, הריחוק, האדישות שלו, הפרצופים החמוצים – דוחפים אותן מהר יותר לעבר פתח היציאה. הגדולה מזדרזת לעבור לגור עם החבר, החיילת בוחרת לעשות את סופי השבוע אצל אבא שלה, הצעירה מבלה שעות בחדר שלה. נמנעת.

היא מוותרת לו – מאלף סיבות.

כי היא פוחדת להיות לבד, כי מאז ומעולם היה לה קשה להירדם אם אין לה עם מי לעשות כפיות, כי בגילה היא מרגישה שהמבחר מצטמצם לה, כי כשהם רק שניהם אוכלים אבטיח בחוף – זה ממש נהדר.

כי היא זקוקה מאד לעטיפה הזו, לצלופן המרשרש הזה שמעיד עליה : "הנ"ל בזוגיות". כמו תו תקן.

אחת לכמה זמן היא מנסה להראות לו, לבקש, להתעקש על הצורך שלה שהבנות שלה יקבלו יותר מקום גם בתוך הקשר שלהם. להסביר שכשהוא לא רואה אותן, הוא גם לא רואה אותה.

זה לא עוזר.

לפעמים היא מתייאשת ומעיזה לייצר איזה משבר קטנציק, מנסה לשנות את החוזה.

הם רבים לכמה ימים ואז מחזל"שים חזרה. בדיוק לאותם תנאים.

הם מומחים בלגהץ מהר את הקמטים שהשאיר המשברון.

עכשיו אחרי 7 שנים היא מבינה שהיא לא יכולה יותר. שהמחיר שהיא משלמת יקר מדי עבור הלב שלה.

מבינה שמישהו שאוהב אותה, אבל לא מוכן לקבל את הילדים שלה – לא יכול באמת להעניק לה תחושת בית.

היא אומרת לו שהבית שלה מוכרח להיות פתוח ונעים עבור בנותיה. הם מפרידים בתים.

אומרים אחד לשני שזה סוג של "המשך", רק בבתים נפרדים.

בסוף השבוע הראשון בדירה החדשה שלה, דירת "הלבד", היא עושה סוף סוף את מה שחלמה עליו שנים, מזמינה את כולם לארוחת צהרים של שבת, הבנות עם בני הזוג, אימא שלה המבוגרת. הם מגיעים כבר בבוקר, מבשלים יחד. לראשונה מזה הרבה זמן היא חווה תחושת מולקולה, אושר נקודתי קטן ועצום.

הוא לא יכול היה להיות שותף לזה, בשום אופן.

במוצאי שבת הוא מצלצל, מתגעגע. מבקש לבוא לישון אצלה. גם היא מתגעגעת.

הוא מגיע בלילה, מתגנב אחרי שהמשפחה הלכה.

הם ישנים כפיות, אבל לראשונה היא נותנת לעצמה להרגיש את המרחק האמיתי, את האוקיאנוס שיש ביניהם.

למחרת הוא מציע סרט, וביום השלישי מסעדה. כאילו ה"כל כרגיל" רק עם שתי כתובות.

אבל היא כבר לא מוכנה להשתמש יותר במנגנון הזה של "הנירמול".

היא יושבת איתי, בחדר. אני מרגישה את הרעד, אבל גם את האומץ שהולך ומתעבה בתוכה.

האומץ לחיות בתוך חוזה שמתאים לצרכים העמוקים שלה, ואם לא – אז לפרק.

אני מציעה לה למשבר עד הסוף.

לא חצי משבר, לא משבר דרדהלה, לא "ללכת עם להרגיש בלי", לא הפרדת דירות אבל לינה משותפת של מי שנכנס אחרי שכל המשימות נעשו.

משבר אמיתי של להיות או לחדול. של "אני הולכת כי ככה אני לא יכולה"

משבר אנחנו מחוללים רק כשאנחנו מוכנים באמת לאבד, לשלם מחיר, להביא בחשבון את האופציה של סוף.

כשאנחנו אמיצים מספיק בשביל להתמשבר – יש סיכוי שלא נעשה "עוד מאותו דבר"

שכל הכלים יישברו כדי שנוכל אולי להרכיב אותם מחדש, בדרך אחרת, מיטיבה ונכונה לנו יותר.

אולי אפילו עם אותו אדם. ואולי לא.

* הבהרה – הסיפורים, מתוך ספר בכתובים, מוצגים באישור המטופלים וכל הפרטים המזוהים שונו על מנת להבטיח שמירה מלאה על פרטיותם