מכתב למי שנכנס למיטה עם סרגל

מבקש שלומי שבן בשירו המופתי "אל תדברי על אריק"

נזכרתי בשיר הזה בסופ"ש כשקראתי את המשפט האומלל של רון כחלילי, אחד המרואיינים בספר חדש ובו מונולוגים של גברים על מיניות. (בתמונה)

אני מהרהרת ברון, שאותו אני לא מכירה. ורוצה לענות לו.אבל ממש לא מהכיוון של אשכנזיה, או סינית או רוסיה, או תימניה.

זה אינו כתב הגנה לאיזה מגזר ספציפי שאני מייצגת.

המשפט הזה מסגיר משהו הרבה יותר עמוק אצל מר כחלילי, ולתחושתי – הוא לא לבד.

משהו שראוי לומר עליו כמה דברים.

התפיסה של השדה המיני כאילו זו אולימפיאדה, תחרות כשרונות, או קרקס פעלולים. כאילו זו במה שעליה מתנהג הפרטנר שלנו ואנחנו כמיטב "שופטי הריאליטי" אמורים לתת לו ציון בסוף הביצוע (מעולה, בלתי מספיק, מהממת או איכסה) היא תפיסה אומללה, אבל גם מאמללת.

התפיסה הזו בעיקר מחמיצה בעיני את אחת המתנות הגדולות של החיים שלנו, אם לא טעם החיים עצמו.

המפגש המיני הוא תמיד מפגש בין אנשים.

זו תמיד שיחה.

זה מפגש של חילוף חומרים, ולא רק חומרי גוף, אלא חומרי "האדם" – האישיות שלנו, האנרגיה, התרבות ממנה באנו, ההרגלים, הבית שבו צמחנו, הילד או הילדה שהיינו, מפגש של נשמות דרך הבשר.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני חושבת שכל מפגש מיני טומן בחובו את אותו עומק. כמגוון השיחות והמפגשים המתקיימים בין בני אדם – כך גם מגוון המוטיבציות של מפגשים מיניים. זה יכול להיות גם מפגש גופני בלבד, ריקוד ששני אנשים רוקדים יחד. אבל זה תמיד טנגו. סיפור של מפגש אנושי.

כשמחוברת למפגש המיני גם אהבה, הזדקקות הדדית, מוכנות להיות גם פגיע – זה הופך בעיני למפגש העמוק ביותר האפשרי בין אנשים. וזו זירה שאין בה ציונים בכלל. לא מודדים בה פירוטכניקה, גודל איברים או נסיון קודם.

מודדים בה רק את איכות ה"ראיה ההדדית"

אדם צריך לשאול את עצמו שאלות אחרות לגמרי כשהוא סורק מפגש מיני שהיה לו ומנסה להעריך את איכותו –

שאלות כמו – איך היתה השיחה הזו?

מי אני בתוך המפגש הזה? האם הרגשתי אותנטי? יכולתי להביע את עצמי בחופשיות? האם הרשיתי לעצמי לבקש? האם הפרטנר שלי ראה אותי? היה נדיב אלי? מה נהניתי אני להעניק? מה היה טוב /משמח/מעורר/ממלא חיים במפגש הזה, או גם שאלות הפוכות מה הפריע לי/כיבה אותי/מה חצה את הגבולות שלי בניגוד לרצוני/מה כיבד את הגבולות שלי.

שנים שאני יושבת עם אנשים בחדרי החדרים שלהם ויודעת מה עושה "סרגל הציונים" שאנחנו גוררים איתנו למרחב הזה של המפגש המיני. איזה חוסר ביטחון זה יכול לזרוע – ציונים שאתה מקבל במיטה וציונים בכלל. כמה זה מנמיך את האדם, כמה זה ההיפך ממגע וקירבה אנושית.

אין דבר כזה "מהממת" במיטה ו"תותח" על המזרון – כי ההתנהגות המינית שלנו היא תולדה של המפגש.

דיבור בציונים -הוא "דיבור נגוע". הוא מתאים למי שמתייחס למין כסוג של שירות שהוא מקבל. (ואם בכך עסקינן אז אנחנו בזירה אחרת לגמרי, זירת שירותי המין)

אני מאחלת לבנותיי שידעו לזהות מיד את הפרטנר "נותן הציונים ומחלק התעודות" הזה. ויתרחקו ממנו כמו מאש. מאחלת להן לחפש במפגשים שלהן דווקא את התכונה שעמוס עוז מדבר עליה בספרו :"ממה עשוי התפוח".

עוז נשאל מה התכונה הכי אירוטית בעיניו באשה ובגבר –

"התכונה הכי מקסימה, הכי מושכת בעיני, גם בגבר וגם באשה,היא הנדיבות. לא משנה כמה טעינו בה כשהיינו צעירים. היום אני יודע שאין בת זוג יותר מושכת מאשה נדיבה, ונדמה לי שאין גם בן זוג יותר מושך מאשר גבר נדיב. …בעיני, באהבה, בארוס, בסקס – הלתת זה הלקבל. מה שאתה מעניק לפני המיטה, במיטה או על השטיח, או על השיש במטבח, או על רפסודה בנהר, או בחשכת חדר המדרגות – המתנות שאתה מעניק, זו לא השקעה שתיכף תשתלם לך כי תקבל שבעתיים או עם הצמדה וריבית. זה ההפך הגמור מכל כך הרבה שדות בחיים. זה מנוגד להסדרים של "תן וקח"…אני מנסה להגיד משהו על הפלא הגדול של ביטול החיץ שהטבע הציב בין אדם לאדם…אולי הביטוי הכי יפה בעולם הוא דווקא הביטוי התנכ"י "לדעת". כל כך רחוק גם מזיון וגם מסטוץ, וגם מיפהפיות נרדמות וגם מאבירים על סוס לבן. גבר שבא ויודע אישה ואשה שנודעת לגבר וגם יודעת אותו, עד כדי כך שהמעשה המשותף שלהם הוא כבר לא רק שילוב של שני מעשים, הוא אפילו לא רק היתוך של שני גופים, אלא הוא מעשה אהבה. זהו. זה הפזמון שלי"

עד כאן עמוס עוז.

אמן!