רשמים מחוויית הבידוד

אוטוטו מסתיימת תקופת הבידוד הזו שהיתה מוזרה ומזהירה בו זמנית. להלן כמה מסקנות –

(זה יהיה קצת ארוך, אבל שתקתי כאן די הרבה זמן….)

1. היומיים שלושה הראשונים היו ספוגים בתחושת "נרדפי נאצים". קודם כל נמלטנו מאיטליה באמצע חופשת סקי משפחתית. קצת אחרי שגילי שברה את היד. החלטנו לקצר ולחתוך הביתה. זה היה בערך ביום השני להתפרצות הקורונה באיטליה, כשאת מספר הנדבקים עוד ספרו בעשרות בודדים, אבל אני יש לי בדם את "סבתא ממה" ז"ל שלי, וכשמתנחשל איזה צונאמי של תחושת אסון באוויר, היא קופצת לי עם ה"אינטואיציה" שלה, מורשת הקרב המשפחתית שכולנו גדלנו עליה. איך ב1940, בעיירה פולנית על הגבול עם רוסיה, היא הבינה שהגרמנים אוטוטו אצלה בדלת, תפסה סוס ועגלה, העמיסה 6 ילדים כולל אמא שלי התינוקת, נמלטה אתם אל מעבר לגבול לתוך רוסיה, ובאקט ההחלטי הזה – הצילה אותם מהפינוי לגטו שהגיע כמה ימים אחר כך.

בקיצור, תוך התקף חרדה קל, ולקול לחישותיה של סבתא ז"ל באוזני, הפעלתי "אינטואיציה" ופקדתי – "הביתה"! האמת היא שדי צפיתי מראש את סגירת שערי השמים, ולא התחשק לי להישאר תקועה באיטליה. או בבידוד בישראל.

זהו, שלא ידעתי.

2. שמחים ומרוצים נחתנו בארץ, והתפזרנו איש איש לענייניו,

תוך יומיים נפלה גזירת "הבידוד הרטרואקטיבי".ונשאבנו הביתה.

זה לוקח לך כמה שעות להתמודד עם תחושת הסחרחורת הנפשית שעושה לך השינוי.

לשנות את התסריט שעליו חלמת, ו"לעדכן תסריט מחדש".

הייתי צריכה לבטל 9 הרצאות, שתי סדנאות, השתתפות בכנס, פגישות עם מטופלים, הקלטות של הפודקאסט. ליפתח התבטלה נסיעה לדרום אפריקה, לגילי התבטלה מתכונת במתמטיקה ("אין רע בלי טוב" הא?) יהלי נאלץ לפרוש לכמה ימים מאימוני הכדורגל ומהמשחקים.

הכי קשה הגיבה החיילת, שמפגינה כזו נאמנות לצה"ל שזה מרגש!

(למעשה הסיבה האמיתית היא שהיא בדיוק התאהבה שם באיזה קצין)

3. מכירים את המשפט הזה – "אם אתה צריך שמישהו יעזור לך להשלים משימה – תפנה לאיש הכי עסוק בחדר"? משמע – האנשים העסוקים הם אלה שעושים הכי הרבה.

אז בדיוק אותו עקרון אבל ההפך.

התפוררה סופית האשליה שמכרתי לעצמי בדבר כל מיני פרויקטים שאני להוטה לממש ורק מחכה שיהיה לי קצת זמן עבורם.

זמן היה לי בשפע.

חשק? משמעת עצמית? תחושת חיות וסקרנות? גורנשיט!

הזמן עבר בעיקר באיסוף ושטיפת כוסות שפוזרו בכל רחבי הבית.

4. ובכל זאת. ברוב הימים היה "קצת מהכל" – רגעים נעימים, רגעים זועמים, בהלה והקלה, שמחת היחדנס (סך הכל תנאי בידוד לוקסוס. כל המשפחה ביחד, זורמים חופשי בכל החדרים) ומיאוס היחדנס.

5. היו איזה שנים שלושה רגעים שחשבתי שמהבידוד הזה נצא ישירות למדרגות הרבנות, אבל היו הרבה יותר רגעים של פיוס ואהבה וכיף משותף.

6. פה ושם התבוננתי בילדי (3 מתבגרים) ותהיתי אם לא טעיתי בחינוך שלהם מהיסוד. אבל אז באו גם מחוות של נדיבות הדדית, וצחוק משותף, ובונדינג שמזמן לא זכינו לו.

והמון משחקי קלפים, ומשחק קופסא אחד חינוכי שהתאמצתי לשווק, והמון בישולים.

חברים ובני משפחה היו מתוקים ודאגו לנו בטלפונים ווצאפים ועשו עבורנו שליחויות, ופינקו אותנו עם עוגות ו"טייק אווי" (כולל כדור נגד פרעושים לכלבים)

7. פה ושם דיבר אלי גם קולה של אמא מתוכי. אמי (שתיבדל לחיים ארוכים) אותה תינוקת שבאישון לילה הוברחה לרוסיה על סוס ועגלה, חייה ניצלו אמנם אבל השנים הבאות היו רוויות סבל של פליטה נרדפת, כולל כמה שנים בבית יתומים בגלל שהלכה לאיבוד.

מי שהיה פליט סוחב לנצח את התחושה שהכל יכול להתהפך עליך בבת אחת.

זה יכול להוביל אותך לעצב לך חיים מלאי הודייה על הרגע הזה.

וגם ההפך – חיים שמלווה אותם תמיד אימת תקתוקו של שעון דמיוני שמזכיר לך שלא לעולם חוסן, ושאתה עשוי ברגע אחד לאבד את הכל.

הצליל הזה, כמו מין בס טורדני שנשמע בתחתית הסמפוניה – הועבר אלי במה שקוראים לו "העברה בינדורית"

לרגעים במבדד הזה, שהיה בו הרבה זמן למחשבות, עלה בי הקול המבוהל הזה.

טוב שיש לי כלים להרגיע אותו. אני לא רוצה לתת לו לנהל אותי.

8. ביום ה11 השתלטה עלי מארי קונדו, והתחלתי לרוקן ארונות, לחסל ספריות, להעיף.

יש לה מין חוק כזה לכוהנת הסדר היפני – "הביטי בחפץ ושאלי את עצמך – האם הוא משמח אותך? במידה ולא – זרקי!

אלה ימים מצויינים לשיטה הזו, כי לא המון דברים משמחים אותי.

מה שכן – לזרוק, ממש משמח אותי פתאום.

וכך מוקדש לו הרבעון האחרון לבידוד – לשאיבת הבית מתכולתו.

9. דבר והיפוכו –

יש גם משהו מאד מיוחד בהתכנסות הזו פנימה, לדלת אמותנו.

יש איזו תחושה שהעולם בחוץ, מעל הראש שלנו, כל כך רווי חרדה ועצבנות כרגע, שאולי עדיף כאן בסלון החמים. לרגעים זה המקום שמרגיש הכי בטוח.

הבוקר יפתח לחש לי בסוד : "נשבע לך שאני אתגעגע לתקופה הזו…."

אוטוטו נצא חזרה, לא ברור לאיזה עולם.

הוא משתנה לנו על בסיס שעתי כרגע.

זו שעה יפה לחזק את כל השרירים של שיווי המשקל שיש לנו, את מה שעוזר לנו להלחם בחרדה ובפחד מפני הלא נודע.

נלמד להתמודד עם הדבר הזה.

החיה האנושית היא חיה סתגלנית מאד.

יתכן שנצטרך לקבל את העובדה שרבים יחלו במחלה המדבקת הזו, ושרובם יצאו מזה בשלום ובלי הרבה סבל.

בודאי שנצטרך להכניס שינויים בשיגרת היומיום שלנו, וגם במחשבות.

10.אני בעיקר מוטרדת מהעובדה שלא אוכל לחבק הרבה.

איך פוגשים אנשים אם אסור לחבק אותם?

רק בריאות חברים!