מחשבות על הקורונה ועל הכוח של הגעגוע

מזמינה לי כריך עם גבינת ברי ובטטה ועלי רוקט על לחם כוסמין, ויושבת לאכול על ספסל בפארק, לבהות קצת בציפורים ובאנשים שעוברים על פני עם ה"חם-צוואר" החדש הזה בצורת מסכה סמלית, רק למקרה שיבוא פקח.

תל אביב חוזרת לעצמה, מתנערת מהקיפאון המוזר שנכפה עליה.

הכל נראה לי בהיר יותר.הירוק של הפארק והשמש, ותחושת החופש והאפשרויות שיש לי כאן, והרב גוניות.

כמה התגעגעתי לזה!

אני מקבלת את המתנות הקטנות האלה כמו שנופלים על צווארי זה ששב אליך בנתב"ג.

במין שמחה של מפגש מחודש. בהודייה.

כמה טוב למצוא מחדש משהו שהלך לך לאיבוד.

כמו השמלה הזו שאני מוצאת בארון, זו שנקברה מאחורי המעיל ופתאום מתגלית לי שוב.

כמו לחזור לשיר, אחרי שנים של שתיקה.

כמו לפגוש חברה שחשבת שנעלמה לך ולהמשיך את השיחה אתה בדיוק מהמקום שבו נפסקה פעם מזמן.

כמו לילה כזה שבו אנחנו משלימים אחרי מריבה שהשאירה אותנו קרים ורחוקים.

אני חושבת על כוחו הטוב של הגעגוע.

ולמה זה לא דבר כל כך נורא – לתת לעצמנו קצת להתגעגע.

עכשיו על הספסל, לועסת לאט את הכריך, אני מבקשת להשאיר לי משהו מהקצב שהתרגלתי אליו בתקופה האחרונה של הקורונה. המתיקות של הבטטה מתפזרת לי בפה, ומזכירה לי בטטה אחרת, זו שעליה היה מתנפץ שק הגעגועים שלי הביתה, פעם מזמן, כשגרנו בצרפת למשך שנה, ביער על גדות הסיינה.

זה נשמע פסטורלי אבל כשאתה מגביר את הווליום של "הסרט" הזה, אתה שומע עוד הרבה קולות.

למשל, שהיו לי יותר מדי שעות לבד, עם פעוטה בת שנתים שלא היה לה סידור של גן, ועם תינוקת שניה בבטן.

למשל שהיו רגעים ארוכים של בדידות פנימית, ושל שאלות מי אני עכשיו כשתלשו ממני זהות של בית ומקצוע, ומה אני, בלי כמה אנשים שאני כל כך אוהבת וים מפריד בינינו.

גלי הגעגוע שלי היו מתנפצים לפעמים אל החוף של משהו קטן לכאורה.

כמו העובדה שאי אפשר היה למצוא אצל הירקן בטטות – כשזה לא היה העונה שלהן.

אצל הצרפתים – כל דבר בעיתו.

הייתי עומדת שם מול הסלסלה הריקה. כעוסה, עצובה, קורבנית. (מעמיסה כמובן על הרגע הזה את כל הסיבות האחרות והגדולות של הגעגוע) זה היה כמו סמל לכל הדברים שנבצרו ממני בחיים החדשים ההם, רחוק מהבית.

לאט לאט התרגלתי לתנאים החדשים. לחסרונם של דברים מסוימים, ולהפתעות שהביאו איתם הדברים החדשים. התחלתי אפילו להנות משפע של ירקות שלא ידעתי שקיימים בכלל. (אם להישאר כאן על אותה מטאפורה)

אח"כ באביב, ובלי הודעה מוקדמת,התמלאו יום אחד הסלסלות בהררים כתומים של בטטות.

שבוע שלם הכנתי מהן כל מתכון אפשרי, רוקדת במטבח לצלילי גוני מיטשל ושרה אתה :

" …don't it always seem to go – That you don't know what you got till it's gone"

הצרפתים לא נבהלים מגעגוע. הם אפילו דוגלים בו.

משתמשים בגעגוע לטובתם. לוקחים לך משהו לזמן מה – אולי כדי שתבין מה אתה אוהב בו.

גם הקורונה עשתה את זה

ועוד כמה דברים.