על החיים ועל המוות

רוני הוא רופא

שעוזר לאנשים להיפרד נכון. למות בשלווה.

יש סוג כזה של ריפוי.

הוא נכנס כל יום לחדרים שרוב האנשים מתרחקים מהם כמו מאש. הוא לא מפחד לעמוד ליד המוות.

הנה עשרה דברים שקרו במהלך השיחה שלנו –

1. הכי סיקרן אותי לדעת – אם אדם שפוגש את המוות על בסיס יומיומי- עדין מפחד ממנו

2. שלוש פעמים במהלך השיחה הזו, ירדו לי דמעות ונתקעו לי המילים בגרון. פעם אחת כשחשבתי על אבא שלי, פעם שניה כשנזכרתי איך גפן בת ה7 נפרדה מאמא שלה רמה. ופעם שלישית בגלל שחשבתי על הילדים שלי.

3. נזכרתי בתרגיל שעושה הפסיכולוג ארווין יהלום, כשבתחילת מפגש טיפולי הוא משרטט קו לרוחב דף ואומר למטופל שלו – "זה קו החיים שלך, איפה לדעתך אתה נמצא כרגע"?

בום לפרצוף – השאלה על מועד פקיעת התוקף שלך.

תארו לכם שאדם היה מתהלך עם מועד פקיעת התוקף על האריזה, כמו קוטג'. והיה מחשב את המהלכים שלו בהתאם. נניח – שווה לי לריב איתה עכשיו על זה שהיא אף פעם לא תולה את המגבות ואני צריכה להסתובב ברחבי הבית ולאסוף אותם אחריה? או – שנים אני כותב למגירה, את הסיפורים הקצרים שלי, בעוד חודש כבר לא אוכל לפתוח את המגירה הזו. או – אני חי בתוך קשר שהתייבש מזמן, האם נגזר דיני לסיים את חיי כל כך צמא ? וכו' וכו' …

4. רוני סיפר לי שבגלל העבודה שלו, בכל יום הוא בודק מחדש את הפאזל הזה שממנו מורכבים חייו, ואם איזה חלק לא במקום – הוא פועל לשנות את זה.

5. בעקבות אחת מבדיקות הפאזל האלה – הוא ואשתו קנו משק חקלאי ומאז הם גם מגדלים זיתים.

6. תהיתי כמה שנים אני עוד אחלום לעשות עם עצמי את המסע הרגלי של הקמינו דה סאנטיאגו. או לכתוב את הספר, או "גם וגם".

7. היתה לי צמרמורת בגב בקטע שבו רוני תאר את השקט והקדושה שמתשררת בחדר שבו אדם נושם בשקט את נשימותיו האחרונות, מוקף באנשים שאוהבים אותו.

8. נזכרתי איך ליוויתי את אבא שלי, ממש עד ה"ביקורת דרכונים", עד המקום הזה שאחריו כבר אסור למלווה לעבור והנוסע ממשיך לבד.

חשבתי איך הפרידה הנכונה הזו עבורנו – עשתה לי כל כך הרבה שקט מאז.

9. רוני אומר : "אין דרך להיפרד מאדם אהוב בלי להרגיש עצב. השאלה היא רק אם אפשר להפוך את הפרידה לרגע משמעותי, מכבד, רגע שבו משאירים ונותנים מתנות"

10. אני חושבת שאפשר לומר אותו דבר בדיוק על החיים.

אין דרך לעבור אותם בלי עצב. השאלה היא אם אפשר להפוך אותם למשמעותיים.