שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

גם חרדה וגם רגיעה

הוא היה בן עשר, מחנה הקיץ הראשון שלו בצופים,
נורא התרגשתי ושמחתי בשבילו, זכרתי מהילדות שלי את ריח מחטי האורן, שמחת הסקש"ים, תחושת העצמאות של ילדים שבונים לעצמם יקום בלי מבוגרים. הילד שלי נראה קצת פחות שמח ממני לצאת להרפתקה של שלושה ימים מחוץ לבית. הזכרתי לו שהתנדבתי לבשל ושאני אהיה שם ביום הראשון ונראה שזה הקל עליו.
ובאמת באתי, וקצצתי ורחצתי סירים ועשיתי עבודות רס"ר במטבח, והילד שלי הסתובב סביב המטבח הלוך וחזור, ככל שהשמש התחילה שוקעת, בעיקר חזור. והתחילו גם טענות שונות, כאב ראש, כאב בטן, עיניים כבויות ושיפולי פה. ואז גם הבכי, וההיצמדות, ובסביבות שש הוא הודיע לי שהוא חוזר איתי הביתה.
ניסיתי לשכנע, לדובב, לשים גבולות, להבטיח שזה תיכף יעבור לו, "לאיים" שהוא יצטער להתעורר מחר בבוקר בבית ולדעת שויתר לעצמו (אני בטוחה שהשתמשתי במילים האיומות האלה.."ויתר לעצמו")
אבל הוא לא ויתר לי, וכשהבכי הפך לנהרות, "הסכמתי לו".
הוא ארז במהירות את החפצים שלו והתקפלנו הביתה. נסענו בשתיקה. מאוכזבים.
כשענת מספרת לי על התקפי החרדה שחוותה כבר מגיל עשר, במיוחד בטיולים, ועל הבושה שהיתה תוקפת אותה כשהפחדים היו עולים, ועל תחושת הבדידות שלה –
אני כל כך מתחרטת, כאמא.
על כך שלא ידעתי לזהות אז את עומק הכאב והבהלה,
על השתיקה ההיא באוטו.
היום, מרחק שנים מאז, הוא כבר שמח מאד לישון מחוץ לבית. (לפעמים אני זו שבוכה כשהוא הולך:) כבר עברנו הרבה שיחות והסתודדויות על הפחדים שלו, שלי, שלנו. כי זה כל כך אנושי, וקורה לכולם.
ובכל זאת, היום אחה"צ, אני אמצא איזה רגע כדי לבקש ממנו סליחה על הלילה ההוא במחנה הקיץ.

אולי יעניין אתכם גם...

גם סליחה וגם "אי-סליחה"- פרק 62

למה בריא לנו לסלוח? ואיך עושים את זה? – שיחה עם ליאור טל שדה, איש חינוך ופעיל חברתי העוסק בהנגשת היהדות – כתרבות.

גם חמצן וגם CO2- פרק 61

איך לנשום? -שיחה עם נמרוד קאופמן שהוא גם טייס וגם מורה לנשימה, על האופן שבו הנשימה היא כלי מרכזי לויסות עצמי ולריפוי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט