שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

להאמין שגם אם איחרת – יש לך מקום

מתוך מכתב לילדה שמסיימת שלב…(מוגש כשירות לציבור לכל הורה שישב אי פעם בקהל וחיפש בקדחתנות את ה"חיימקה" שלו")
"אהובה שלי, כשישבנו היום מול הזום, מנסים לקושש רמזים עליך ,מחפשים אותך בין השורות של חיילות עוטות מסכה וכומתה (הורים יקרים, עיזרו לנו למצוא את רוני ??)
נזכרתי פתאום במופע סיום השנה ההיא, כשהיית בת ארבע.
זה היה האירוע הראשון שלך על במה אמיתית, עם זרקורים וכל הטררם וקהל נרגש של הורים שממלא את השורות. ישבנו דרוכים בהיכון עם המצלמה.
המסך נפתח, ואל הבמה פורצות 30 רקדניות בנות ארבע, תופסות מהר את מקומן.
30 בנות.. חוץ ממך.
העינים שלי סורקות בקדחתנות, מחפשות אותך, אבל את לא שם.
הבנות מפזזות בקוקיות, כל אחת יותר חמודה מהשניה, ואני מתכווצת בכסא. היכן את? קרה לך משהו?
אני יודעת כמה חיכית למופע הזה.
ולפתע, שתי דקות לתוך הריקוד, אי משם מבין הקלעים את מפציעה פנימה בריצה, משוטטת בין השורות מחפשת את הנ.צ שהיה אמור להיות שלך (מה כולן זזות מה??) ואז נועצת לעצמך מקום, זוקפת שתי קוקיות חצופות ומצטרפת לחגיגה.
אני זוכרת את המצלמה נופלת מהיד שלי (אמיתי) מרוב צחוק שרק הלך והתגבר כשהריקוד נגמר, ואת לא ירדת מהבמה, ונשארת לרקוד גם עם הקבוצה של כיתות א', רק בגלל שכל כך נהנית להיות שם (ריקוד שבכלל לא היכרת)
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏ילד‏, ‏לעמוד‏‏ ו‏אוכל‏‏
לצערי אין לי את הסרטון ההוא ולא אוכל להקרין לך אותו שוב ושוב בצמתים משמעותיים בחייך, אלא רק לספר לך על הרגע ההוא שצרוב על לוח ליבי לעולמים, ועל התפילה שנשאתי אז בשבילך –
שהלוואי ולא תאבדי את הדבר היקר הזה :
את האמונה שיש לך מקום בעולם. גם אם איחרת, גם אם פישלת, גם אם התחילו כבר בלעדיך.
שלא תפחדי לעלות על במת התפקיד שבחרת בו, גם אם זה לא תמיד יהיה מושלם.
שלפעמים את כל כך תהני ממה שאת עושה, שתמשיכי הלאה, לריקוד של ה"גדולות", ותרגישי שייכת גם לשם. בשיא הטבעיות, רק מתוקף זה שכל כך תאהבי את מה שאת עושה.
(היה לי פתאום פיפי, אז רצתי לעשות" את תסבירי לנו אח"כ כבדרך אגב, את פשר הכניסה הדרמטית לבמה)
16 שנים חלפו, וכשישבנו היום במטבח מול הזום, לצלילי המתופף של תזמורת צה"ל ולמראה התסתס"ך- של טקס קבלת הדרגה שלך כקצינה בצה"ל,
שוב חיפשנו אותך.
הפעם לא דפקת כניסה בנוסח "חיימקה שלי"
את כבר עושה הכל בדיוק בזמן וכמו שצריך.
ועם כל הרגשות המעורבים שיש לי לגבי העובדה התמוהה שילדתי ילדים ובאיזהשהו שלב הם מוכשרים לעסוק בלחימה בדרך זו אחרת (וזה לא משהו שאמור להיות ברזומה של אף אחד) אבל זה ככה במדינה המוזרה שלנו.
ועם כל המורכבות הזו של הרגשות – הייתי מלאת הודייה לצה"ל כמערכת חינוך.
כי אני יודעת שנכנסת לשם X ואת יוצאת משם X ועוד משהו… משהו גדול ועמוק שנובט בך.
למדת להיות מפקדת (טוב, זה את עושה מגיל צעיר..) ולמדת שוב ושוב גם להיות פקודה. קטנה, מקשיבה, מצייתת, עובדת בתוך מערכת.
למדת להתאים את עצמך למסגרת ש"מחליטה עליך" ובכל זאת לשמור על הקול שלך, הייחודי. לחפש את דרגות החופש שלך בתוך המסגרת.
למדת לקוות לתפקיד מסוים, וגם להתאכזב כשלא קיבלת אותו, ואז למצוא מה יהיה טוב במה שבכל זאת קיבלת (למדת "לחשב חלום מחדש" כמו שאני קוראת לזה)
מזל טוב קצינה חדשה בצה"ל, עם כל כובד הארון הזה על הכתפיים.
 

אולי יעניין אתכם גם...

גם לחלום וגם להגשים – פרק 64

איך לגדל חלומות? שיחה עם ליאור כלפון, אמן ויזם סדרתי, על כוחו של התת מודע, ועל האפשרות להיעזר בו כדי לחלום ולהגשים

גם סליחה וגם "אי-סליחה"- פרק 62

למה בריא לנו לסלוח? ואיך עושים את זה? – שיחה עם ליאור טל שדה, איש חינוך ופעיל חברתי העוסק בהנגשת היהדות – כתרבות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט