שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אבות המזון שקיבלתי מאמא שלי

רגע לפני הסגר, אני נוסעת לבקר אותה.
לפעמים קשה לי לשבת אתה שם.
לראות איך היא מתארגנת בתוך ההליכון שלה, מנפנפת שרביט דמיוני וכמו זובין מהטה מנצחת על סימפוניית החיידקים שמסתחררים סביבה באוויר, אלה שקמים עליה להחריבה, להדביק אותה באיזו מגפה.
החיידקים היו האויבים שלה מאז ומתמיד, עוד לפני ימי הקורונה.
אבל היא חמושה נגדם.
אימי הגנרלית.
יש לה מסיכה, וגם צבא שלם של טקסי זהירות שהיא נוקטת (שגם אני מקפידה למלא כשאני אתה, כבר שולטת עם השנים בכוריאוגרפיה: לא לגעת פה, לא להרים משם, לא לשבת קרוב לפחי האשפה, להיזהר, להישמר, לניילן, לחטא)
אני מרימה לה טלפון מהדרך –
"להביא לך משהו מהסופר מרקט?" אני מציעה, חושבת על התזונה הלקויה שלה.
"כן, כן" היא מתלהבת.
"תביאי לי שוקו!
שוקו!"
היא חוזרת על המלה הזו שוב ושוב.
ואני נזכרת בקייטנות הקיץ ששנאתי, בחורשה תחת מחטי האורן, כמה חיכיתי לנחמת השוקו והלחמניה של הפסקת עשר.
"אני אביא לך גם לחמניה אמא" אני לוחשת לעצמי אחרי שניתקה.
התנועה בכביש המהיר מתחילה להיות דלילה, פה ושם כבר הנצו ניידות משטרה כמו חצבים לאורך הדרך. אני מגלגלת על הלשון הסברים לשוטר עתידי, בקשות להקלה בעונש "אני נוסעת להביא לאמא שלי שוקו, וגם תרופות.. וגם את פרח לב הזהב הייתי מביאה לה, אם רק אפשר היה להציל בנאדם מהחרדות של עצמו.
אני עומדת ברמזור. ומבקשת שיתחלף לאט. חושבת על המפגש שמחכה לנו גם קצת ברתיעה. יודעת שאתעצב כשהיא תספר שוב, איך היא לא יורדת למפגשים החברתיים או להרצאות. כי כולם משתעלים שם, ולא שמים מסכות, ו"רפי קרסו אמר שהרסיסים של אפצ'י מגיעים לטווח של שמונה מטר!! ש מ ו נה מ ט ר!!" היא שרה את המילים האלה בטון גבוה, כמו פוליטיקאי שנואם בכיכר.
אני חוששת שאני לא אצליח להתעלם מהטקסים שלה שהתרבו והסתעפו מאד לאחרונה. טקסי ההגנה העצמית שהיא נוקטת, כבר שנים רבות.
לא אוכל שלא לראות איך החרדות שלה מצמצמות אותה למרחב ההליכון שלה או הכורסא בחדר. לתוך הסגר האמיתי – זה שהפחדים שלנו כולאים אותנו בתוכו.
הרמזור מתחלף לירוק, ואני מזכירה לעצמי שבין טקס למישנהו, אמא בוודאי תרשרש בתיקים ותשלוף מתנה שהביאה לי : "משהו משהו זה יהיה לך כל כך יפה". ותעניק לי עוד שרשרת חרוזי פלסטיק מלופפים זה בזה, שאהבה לענוד ועכשיו כבר אין חשק ואין לאן.
ואני אחייך אליה מודה לה מעומק ליבי על כך שהיא תמיד כל כך נהנית לתת לי (גם אם אין סיכוי שאענוד את השרשראות האלה).
היא בוודאי גם תספר לי בדיחה או שתים ותצחק בקול גדול, משתמשת בהומור הנהדר שלה, הנשק הכי בריא שהיה לה מאז ומתמיד באמל"ח שלה מול החרדות.
ובין לבין היא תשלוף לי מהתיק תמונות ישנות שמצאה, גזרי עיתון עם כתבה מעניינת,
משפטים להשראה, איזה שיר של משורר כזה או אחר שהרטיט את ליבה.
ואז בתוך כל עננת החיידקים שחגה מעליה תמיד –
יתרחש לכמה רגעים גם נס.
"קחי!"
היא תגיש לי את מתנת השיר. שאותו אני לבטח אענוד.
ואחזור ואשתמש בו שוב ושוב, והוא ינחם וישמח אותי אפילו יותר משוקו ולחמניה של הפסקת עשר.
ואני מבינה פתאום לעומק – את האיכות המיוחדת של השלייה שבתוכה אמא גידלה אותי. את התזונה החשובה הזו שבה הזינה את נפשי.
אמא שלי, ניצולת השואה, שלא ידעה לבשל כלום ומה שניסתה לחלץ מבין ידיה בימים שעוד התאמצה היה תמיד תפל וחסר טעם.
אבל את כל הארוחות הגישה לי עם מילים, ועם שיחה, ועם אהבה וסקרנות לאדם ולעולם.
אימי החרדתית, שרדה את השואה, אבל נותרה לחיות תמיד עם איזו עין פקוחה אחורנית, לראות מי רודף אחריה. אני לא יודעת באיזה שלב בחייה החליפו החיידקים את הצורר הנאצי, והפכו להיות האימה שממנה היא בורחת. אבל תוך כדי המנוסה היומיומית שלה, דאגה לרוץ תמיד כשפניה אל השמש, מחפשת איפה להתחמם, והיא תמיד מצאה לעצמה "כנפי רוח" שעזרו לה להמריא – באהבתה ללמידה, לתרבות, לאמנות.
הנה השער של הדיור המוגן כבר נפתח בפני, ואני מסובבת את ההגה לכיוון החניה.
ופתאום אני חושבת על מה שדב אלבוים סיפר לי אתמול.
על כך שפעם בשבוע הוא עולה לירושלים לבקר את אביו הקשיש, ועל כך שהם יושבים יחד ללמוד בחברותא. מגלגלים את הטקסט ביניהם. קוראים את דברי החכמים מדורי דורות,
בונים ביניהם גשרים, אחרי הפער שנפער ביניהם כשדב עזב בגיל 17 את העולם החרדי שלתוכו נולד, עזיבה שבעקבותיה הם לא החליפו בינהם אף מלה במשך עשר שנים.
ואני מחליטה לשלוף מהסלולרי שלי, טקסטים יפים ששמורים אצלי.
לתת לאמא.
החברותא שלי.
להחזיר לה.
אנחנו יושבות במגרש החניה של הדיור המוגן, שהפך לדיור משוריין עם הקורונה.
אין יוצא ואין בא. עושות לנו פינה משלנו, במתחם החוקי שהוקצה ל"לביקור האסירים"
וסוחרות ביננו בטקסטים.
מחליפות חומרי נפש זו עם זו.
אנחנו טועמות יחד את המילים, וזה מזין וטעים לי יותר מכל ארוחה,
אלה אבות המזון שאמא שלי הניחה על צלחת הנפש שלי.
האהבה ללמידה.
ההבנה שמילים יכולות להיות מעקה.
ההודייה שיש לנו כשמישהו אחר ניסח עבורנו משהו שהרגשנו באופן עמום אבל לא מצאנו לו מילים.
מהכביש הסמוך עולים רעשי המכוניות שחולפות במהירות, נחפזות הביתה לקראת הסגר המתהדק, פה ושם מנסר אופנוע את חלל האוויר. אבל על האספלט של מגרש החניה, מתמלא עכשיו הרווח שביני לבין אמא בחמצן של אהבה.
ובניגון העדין של פעמוני הרוח

אולי יעניין אתכם גם...

גם חמוד וגם עצבני – פרק 51

שיחה אבי גרייניק, שחקן, מוזיקאי, סטנדאפיסט – על החוויה של הילד "הרגיש מדי" ועל איך הוא שורד בעולם רועש

כתיבת תגובה

סגירת תפריט