"הביתה…הביתה…אני רוצה הביתה" – מי מאתנו לא מכיר את הכמיהה הזו.

משבר הקורונה שלח את כולנו "הביתה". האם זה אומר שאנחנו גם מרגישים "בבית"?  הזדמנות מצוינת לחקור את ההיבטים הנפשיים של המושג הזה – מה זה אומר להרגיש שאני נמצא במקום שלי? האם אפשר לחיות חיי נדודים ובכל זאת להרגיש בבית בכל מקום?  מיה טבת דיין היא משוררת וסופרת שמקדישה את חייה לחקר אישי של השאלה הזו, הן בכתיבה שלה, ובעיקר באופן שבו היא בוחרת לחיות מתוך תנועה מתמדת.  שיחה על אחיזה והיצמדות לזכרונות, חפצים, מקומות וקריירה. על האופציה לשחרר ולנוע הלאה, על געגועים ונוסטלגיה ועל האופן שבו הילדות שלנו, המשפחה שבתוכה גדלנו, היא סוג של בית פנימי שאנחנו נושאים אתנו תמיד.

יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.
בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זרְוֹעוֹתֵיהֶם — קִירוֹת.
הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּניֵ אָדָם.

[מתוך "לאן שנצוף שם בית"/ מיה טבת דיין]