לפני כמה שנים קראתי את תוצאותיו של סקר שגרם לי לחשוב אחרת לגמרי על התבגרות ועל הזמן החולף.

בסקר בדקו כמה פעמים צוחקים ילדים בגילאי הגן בכל יום, והשוו את זה למצב אצל מבוגרים. התוצאות היו מדכדכות למדי, לפחות מבחינתי כאדם בוגר : ילדים צחקו בין 300 ל 400 פעמים בממוצע, מבוגרים, בין 10-15.   יש בוודאי מספר סיבות לנשירת הצחוקים שאנחנו חווים עם ההתבגרות שלנו,  אבל בעיני – אחת המשמעותיות שבהן היא שכמבוגרים אנחנו כמעט ולא נמצאים ב"כאן ועכשיו".

רוב הזמן אנחנו עסוקים בטרדות ופחדים עתידיים או בגעגועים נוסטלגיים או תחושות החמצה לנוכח העבר.

בפרק חגיגי, בפתחה של שנת תשפ"א הזמנתי את דר' נעמה אושרי, מורה לתורת הנפש הבודיהיסטית, כדי לשוחח אתה על האפשרות לחזור ולאמן את השריר הזה שהיה לנו בילדותנו – וללמוד לשהות בתוך הרגע הנוכחי.

שיחה אישית על מסעה של נעמה, ועל חומרי היסוד של החיים  – אהבה, משפחה וזוגיות, פרידה ומוות. על ההבדל בין כאב לסבל, על היכולת להכיר תודה על "היש" בחיינו וגם לזכור את ארעיותינו. 

ועל האפשרות לתרגל בודהיזם בכל מקום, גם בגלידריה.