שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מחשבות על כל הרעש הזה

מחשבות על כל הרעש הזה.

אני חוזרת מריצה, ומתישבת לכתוב.
קצב הנחיתות הקבועות של הרגלים על המדרכה, הריתמוס של הלב שלי שפועם, המוזיקה באוזניות, העובדה שאי אפשר להשיג אותי לשעה –
כל אלה הם תנאים מצויינים למחשבות שלי שמתחילות לעוף.
איכשהו הטלטול התנועתי הזה מסדר לי בראש את המילים והן נופלות למקום הנכון בחריצי המשפט.
ואני מבינה משהו. וכבר כל כך מתחשק לי לחזור הביתה ולכתוב את זה.
ללכוד את הרעיון הזה שנולד לי עכשיו.

נכנסת הביתה, מרוכזת ומדוייקת כמו חץ אל המטרה, פותחת מחשב, דרייב, מסמך חדש. כותבת שורה.
ואז מגיע הצרור. הבהוב בלתי פוסק של "עיקרים וטפלים" שלובי זרוע.
מטח של ווצאפים "נא שלחו תשלומי הורים" (מחנכת ח/3 בחטיבת הקמים ), "תור מי להסיע היום" (קבוצת "הסעות לכדורגל"), "איפה את ומתי נפגשות כבר??? (הודעה מחברה אהובה שהזנחתי), "צריך לתאם לאמא תור לאורטופד (עדכון מאחותי ), "אנא שלחי עוד היום הצעת מחיר להרצאה בפרטנר" (מסמנכלית השיווק)
וארטילריה שלמה של – "אני פותח סדנה לניהול כעסים/ויסות חושי/אימון לזוגיות בריאה/ אכול נכון לפי סוג הדם שלך"
(ועוד ועוד מכל מפרסם אפשרי שאי פעם הכניס את מספר הטלפון שלי לזכרון )
והווצאפים לא לבד!! בו זמנית, ממטרים של נוטיפיקציות, והודעה על כל מייל שנכנס לתיבה שלי ב"זמן אמת", וכל אחד מהם מבקש משהו, דורש, מתריע, מזכיר, שולח אותי לאיזו משימה.
ואפילו הנעימים שבהם ("מתגעגעת".."אוהב אותך".."אימוש אני חוזרת מחר ברכבת של "14:00.."תודה על הסדנה אתמול) גם הם לוקחים לי את הלב ומטלטלים אותו ימינה ושמאלה,
הרחק מהיכולת להתמקד בהחלטה שלי – להתמסר לשעה לדבר אחד בלבד.

בזמן האחרון זה ממש מורגש לי כמו איזה דימוי.
כאילו אני יוצאת מהבית, ומנסה לצעוד עשרה מטרים לכיוון עץ הלימון נניח לקטוף לי איזה לימון קטן, מה יש?
ובדרך, על כל צעד שאני עושה, קופצים עלי מכל הצדדים עם שאלות – "סליחה מה השעה"?
סליחה איפה כאן רחוב חבצלת? סליחה, את יכולה רגע לעזור פה עם הסחיבה של השקיות"
פשוט אין סיכוי להגיע.

מותו של ה"סינגל – טאסקינג" !

מזל שהעבודה שלי מחייבת אותי לשקט הזה.
כל כך אוהבת לסגור את הדלת, לשקוע להקשבה העמוקה לאדם שאיתי,
כל כך אוהבת להתחיל הרצאה או סדנה ולהתמסר למחשבות שאני מביעה בקול.
ובגלל זה – אני סוגרת את כל המכשירים למספר לא מבוטל של שעות במהלך היום.

מותו של ה"סינגל-טאסקינג" היא מותה של היכולת שלנו להיות נוכחים ברגע הזה,
יבורכו כל האמצעים שעוזרים לנו לקצר תהליכים לעשות המון דברים במקביל, ולהספיק.
אבל הלו!!! הכל במידה.
הלכנו רחוק מדי.
אני נלחמת בחורמה נגד הרודנות של ה"מולטיטאסקינג"
ומתעקשת להשאיר לעצמי איים קטנים של ניתוק ושקט. כל יום!
בהצלחה לי!
בתמונה – חתול שפגשתי בהליכת הבוקר. מורה דגול ל"סינגל-טאסקינג"

אולי יעניין אתכם גם...

גם פצע וגם ריפוי – פרק 28

שיחה עם הרופאה והמשוררת דר' שגית ארבל-אלון – על בריאות וחולי, ועל הכוח המרפא של הקשבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט