"ושמחת!"

הלכנו לשדות. הכלבים ואני. כל הדרך הם מקשקשים בזנב. וגם אני.
מהאביב הזה שנדלק פה מסביבי ובתוכי. מההתעוררות.
וזה כל כך יפה, ואפשרי לי. ונגיש. פה, מאחורי הבית.
כל הדרך ליוו אותנו נחילים של פרפרים. הם הסתחררו סביבנו, יפים וקצת משוגעים.
רציתי לתפוס אחד מהם נח על עלה, אבל לא הייתה לאף אחד מהם סבלנות לעצור לשנייה, מרוב שמחה.
ונזכרתי בגילי כשהיתה קטנה, באינסופור רגעי העליזות המתפרצת והתזזיתית שלה, איך הייתי רודפת אחרי השמחה הזו עם המצלמה שלי, מנסה ללכוד אותה.
ואיך זה אף פעם לא הצליח. תמיד הייתה נשארת רק רגל בפריים, או קצה של קווצת שיער, שכבר המשיכו הלאה.

אז חזרתי הביתה מהשדות לתפוס את השמחה הזו בכמה מילים, ולשתף בה. כי היא פשוטה בסך הכל.
ובדרך חתכתי לי חתיכה מהריח האהוב עלי בעולם, של פריחת ההדרים. ושמתי בצנצנת, בקליניקה. כדי לחלוק את זה אחה"צ עם אחרים.

ורגע לפני ששחררתי את הפוסט הזה כמו פרפר למרחבי הפייסלנד. עלה שוב הקול הזה שאומר – "מה יש לשמוח? תצניעי.!" .. "השמחה הזאת עוד יכולה להרגיז מישהו".."ממה היא שיכורה זאתי"?
הקול הזה, הגוזם שמחות, שיש כל כך הרבה מסביב.
איכשהו, עצב/מרמור/קיטור/אפלה, נראים לאנשים מסויימים יותר "אמיתיים" או לפחות יותר סקסיים.

וחשבתי על הציווי החכם של חג פורים : ושמחת!!

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", כמעט באילוץ, כמעט כמו פקודה.
פקודה חשובה בעיני.

אני יודעת… יש עצב, ייאוש, חוסר אונים, חוסר מזל – בעולם שסביבי, ולרגעים גם בתוכי. אני יודעת לשבת עם אנשים בחושך, להיות אתם שם כשצריך. וגם עם עצמי.
אבל בוחרת שוב ושוב, לגדל רגעים קטנים של שמחה. ויש המון מהם.

חג שמח חברים.