מתנת הערפל

היא ביקשה ממני זכרון ילדות. סיפור קטן עם התחלה-אמצע -סוף. אפילו רגע.

הלוואי שהיה עולה לי אחד.

אני מהאנשים האלה שמסתכלים אחורה לילדות שלהם כאילו הורידו להם את המשקפיים.
כמעט לא קופצים החוצה סיפורים שיש להם קונטור ברור, אירוע : "זה היה בערב חג שבועות, אני ואחי ואחותי נסענו עם אמא ואבא וכו וכו וכו…"
הכל מעורפל, פאזי.

אבל הילדות שלי מורגשת בתוכי ונוכחת כל הזמן, כמו אצל אדם עיוור שיודע את צורתם הדברים באמצעות חוש אחר. פנימי.
כי שמרתי משהו מהשנתיים האלה הראשונות שלי בעולם. כשעוד הייתי עיוורת.
בעולם שהיו בו אורות וצבעים, אבל לא היו לדברים קווי מתאר והם נמזגו אחד לתוך השני. ערבוביית עננים.

נולדתי תינוקת בריאה, אבל מאד מאד בוכה. המון.                                 

היה ברור שיש מצוקה, אבל לא הייתה ברורה כלל הסיבה.
גררו איתי מרופא לרופא. בדקו כל מה שאפשר. הכל נראה תקין.
"התינוקת תקשורתית, מגיבה מאד יפה, מדברת עם הקול ועם הגוף"
אבל משהו מציק לה כל הזמן.

עברו חודשים ואתם לאט לאט החלו להיערם סימנים חרישיים :
איך היא מתקרבת קרוב קרוב לפנים של אנשים, איך היא מפנה את הראש לכיוונם של הצלילים כמו מנחשת באוויר. ואיך היא מדביקה את האף למרקע של הטלויזיה, מרחרחת מקרוב.
והנה השערה – אולי זו הראיה?

ואז סידרה של בדיקות אצל רופאי עיניים.
את העיסה הזו של זכרונות מעורפלים – מפלח הבזק אחד בהיר.

הנה אני, פעוטה בת שנתיים, בחדר עם אנשים זרים. מצביעים לכל מיני כיוונים ושואלים אותי -"מה זה"? "מה זה"?
ועל גשר האף מניחים מסגרות מתכת קרות, חותכות. לתוכן משחילים עוד ועוד זכוכיות שהולכות ומכבידות מהצד האחד, אבל מבהירות ומגלות את התמונה כמו בקסם – מהצד השני.

ופתאום – העולם נגלה מולי.

בקצה שאלת ה"מה זה" מופיע שולחן, ולידו כסא. חפצים שמיששתי וידעתי לזהות, ואפילו לקרוא להם בשם.
והנה מוצמדת להם גם תמונה, ונולד מולי "אייקון" – כך נראה כיסא.
עד היום – רק הרגשתי אותו
ועכשיו אני גם רואה.

בגיל שנתיים הניחו עלי את משקפי החייזרים הראשונות שלי (במספר 16) מוחצות את גשר האף.
והבנתי מיד גם את מחיר הראיה,
את כובד המשקל שהגיע יחד אתה.
את הניתוק מעולם התחושות החמים והנעים שיכולתי להתערסל בתוכו.

ומאותו יום – ובמשך שנים, משקפים מבהירים לי את העולם כשאני צריכה אותו בהיר מבחוץ.

אבל שמרתי לי גם את מתנת הערפל.
כי כשאתה לא יכול לראות
אתה צריך להרגיש,
כל הזמן.

ההרגשה שומרת עליך, היא מייצרת לך עוגן פנימי שסביבו אתה מוצא את שיווי המשקל שלך.
ההרגשה משמשת לך עיניים, ומכוונת אותך אחרת בעולם. למחוזות שהעיניים אף פעם לא יובילו.
השאלה שלה מאתמול, והערפל המוזר הזה שהתאבך היום, והתמונה הזו שלי שמצאתי, בימים שהייתי חייזרית קטנה וחלמתי להיות יום אחד כלה יפה כמו זאתי…