מה בנאדם צריך בשביל לדחוף בעליה?

אם מישהו מהילדים שלי אומר לי "בואי", אני שם.

כשרוני הציעה לי לרוץ עם החברה שלה במכינה עשרה קילומטר במרתון ירושלים, הסכמתי מיד, אבל לא התחייבתי על זה שהמירוץ שלי לא יהיה בבית קפה בעיר…
עכשיו, בואו נבהיר. אני לא רצה, כלומר, אני כן, אבל לא בשום דרך מסודרת. אני זזה, אני מתרוצצת, אני עושה הליכות, ואם יש לי פרץ אנרגיה אני יכולה גם לרוץ. אבל זה אף פעם לא כמו ספורטאית, וזה תמיד בלי שום מדדים, יעדים, ובדיקות זמן וקצב.

מה שאני כן יודעת עלי, זה שלרקוד כמה שעות ברציפות – אין לי שום בעיה.
כשהגוף שלי רוקד – הוא שמח!
אבל כשהראש שלי חושב "ריצת 10 קילומטר" – הוא אומלל. אז החלטתי להתחכם לראש.

לקחתי את האוזניות המהממות שלי, הכי ענקיות והכי לא בסטייל של אצנים. אלה שמשוות לי מראה של בן גוריון. הכנתי לי פלייסליסט של שירים שהכי מקפיצים אותי – ורקדתי את העשרה קילומטרים האלה, בהנאה גדולה.

אבל ההנאה הזו, הייתה רק חלק מההתרגשות האמיתית ומפעימת הלב שחוויתי שם, כשרצתי עם 40 חברה של המכינה, ובינהם בתי. זו שתמיד שנאה את שיעורי הספורט, זו שבכל אסיפת הורים נגררתי אתה לפגישת נזיפה אישית אצל ניצה המורה להתעמלות (למה רוני לא מגיעה לשום שיעור???)

כשראיתי אותה מוקפת בחברים האלה, שהחליטו שאת המירוץ הזה הם רצים ביחד, לפי הקצב של החולייה החלשה ביותר. הם שרו וצחקו על הדרך, ודירבנו אחד את השני בעליות, ומדי פעם, הורדתי לרגע את המסיבה שהייתה לי באוזניים כדי לצותת להם.

ולראות איך בשלושת הקילומטרים האחרונים, הם ממש עוטפים את אלה החלשים יותר ומזיזים אותם על הכנפיים של האהבה והחברות.

הסתכלתי מפוצצת מגאווה על הילדים האלה, שבעוד כמה חודשים יתגייסו ויהפכו לקצינים, ומפקדים ומנהיגים של מחר, ילדים שבאים מבתים כל כך שונים, חלקם דתיים, חלקם חילוניים, ובנו פה ביחד איזה אי של שפיות ואהבה הדדית והוכחה שאפשר לחיות ביחד, גם כשלא מסכימים על הכל.

מהצדדים היתה ירושלים, יפה ומוזרה. גם אלה שמנגנים בצידי הדרכים של מרתון בעיר הקודש הם כל מיני קלייזמרים או סטלנים בדרגות הזייה שונות.
ולכל אורך המירוץ עמדו אנשים מחויכים וקראו קריאות עידוד והגישו לנו מים, ותהיתי על שום מה הם כל כך שמחים איתי בשמחתי. (נשבעת שהם נראו שמחים)
והיו את אלה הכי מרגשים, שדוחפים כסאות גלגלים, ואת אלה שמתקשים נורא ולא מוותרים.
ובקילומטר האחרון (הכוליערות ארגנו עליה מהגהנום בסוף המירוץ דווקא), כשנהיה לי קצת קשה, פתאום הרגשתי איך שני חברה מהמכינה מאטים לידי, ומלווים אותי עם החיוך השקט שלהם.

מה בנאדם צריך בשביל לדחוף בעלייה?
עינים טובות שמלוות אותו, שרצות לצידו ואומרות לו בלי מילים – אנחנו נסיים את זה ביחד.