איך זה להרגיש אחר

עד היום אני אוהבת לשבת בקצה השורה. זה נותן לי חופש. ככה אני בפנים ולא בפנים.
וככה זה היה גם אז.
בכל צילומי הכתה. תמיד בקצה השורה, מחייכת יפה למצלמה, אבל חדי העין יזהו שמשהו במבט של הילדה הזו, בכלל לא מסתכל החוצה. כי תכלס, היא לא רואה כלום. (רגע לפני הצילום הורדתי את המשקפיים, כמו שנהגתי לעשות תמיד באירועים חגיגיים).
התמונה הזו מספרת לי המון עלי, ומזכירה נשכחות.
את תחושת ה"אחרת" שהיתה לי בילדות.
בגלל המשקפיים, בגלל המבט שהופנה תמיד יותר פנימה מאשר החוצה, ובגלל עוד כמה דברים.

למשל, זה ששרתי. מגיל צעיר זיהו שיש לי קול יפה וכך לוהקתי מבלי להישאל – להיות "זמרת המלחמות" של בית הספר. בכל טקס, אירוע או מסכת נקראתי לשיר שוב את "הכותל אזוב ועצבת" או משהו בסגנון.
היה בזה משהו נעים ומבעית בו זמנית. כי לא לגמרי בחרתי את ההשתתפות הזו, וגם כי זה תמיד הבליט אותי, גם כשלא רציתי.

לפעמים אני פוגשת ילדים בבתי ספר עם ההרצאות שלי על ספרי הילדים שכתבתי.

תמיד איכשהו אלה שבקצה השורה תופסים לי את העין ומועכים לי את הלב. הראשונה שנקלטת בפריים שלי היא זאת שיושבת בצד, מחוץ למשחק, מכרסמת איזה כריך גלותי, עטוף מפית ומושקע מדי. או זה שנגרר אחרי חבורת הבנים המתלהמת במסדרון, ומנסה בגמלוניות להוסיף איזה "צ'פחה" משלו למדורה, אבל זה לא יושב עליו טוב. רואים שהוא לא מחוספס כזה. להיפך.

בסוף ההרצאה אני שואלת את הילדים אם למישהו מהם יש לפעמים את ההרגשה שהוא שונה במשהו. שהוא לא כמו כולם. לאט לאט מתרוממות הידיים : "אני שונה כי נולדתי בארץ אחרת"…"אני שונה כי אני בת יחידה ולכל החברות שלי יש אחים ואחיות"…"אני שונה כי אני גר רק עם אמא"…."אני הכי נמוך בכתה" . לפעמים נפתחת שם ממש ברזיה, וכל כך הרבה ילדים משתפים בכנות משהו מהתחושה הזו שמבליחה בהם – אני אחר.

אני מספרת להם על הילדות שלי, ועל הרגעים שבהם הרגשתי בדיוק ככה. אבל גם על השמחות.
"התחושה הזו, שאתה "אחר", לא כמו כולם, יש בה גם כאב. היא "מבדידה" אותך (שורש בדידות)
אבל היא גם מייחדת אותך.
ועל התפר הזה שבין "מבדידה למייחדת" – פסעתי לא פעם כילדה, ואולי עד היום.

בכל אחד מהמרואיינים שלי בפודקאסט, אני מוצאת משהו ממני, ומוצאת אצלי, משהו ממנו.
אולי זו גם הסיבה שמושכת אותי מראש לדבר אתה או איתו.

בשיחה עם הצלם עדי נס, דיברנו על איך תחושת ה"אחרות" הזו, הולידה את האמן שהוא הפך להיות.
על איך הצלקות שלנו מעצבות את סיפור חיינו. הוא הגדיר את זה כל כך יפה :
"כן, הרבה ילדים מרגישים לפעמים תחושה של "אחרות"…אצל אחדים מהם, התחושה הזו תותיר שריטה בנפש, את אותה שריטה שעליה יתנגן התקליט של חייהם בהמשך."
(בעיני הוא גם משורר של מילים)

הנה הפרק החדש בפודקאסט שלי "ליהנות מהדרך" ובו שיחה נהדרת עם עדי נס, מצלמי האמנות החשובים בארץ, על איך זה להרגיש "אחר" ועל איך לומדים לחיות בשלום עם התחושה הזו.
איך מאזינים ? – נכנסים ללינק – https://shirley-yuval.com/2019/05/19/גם-פה-וגם-שם ולוחצים- play
הפודקאסט זמין גם באפליקציה של ספוטיפי וגם באפליקציה של אפל – אם תחפשו "ליהנות מהדרך".

בתמונות – אני בקצוות של שורות,
צילום "הסעודה האחרונה" של עדי נס, גם בתוכו אפשר לזהות את ההוא שחורג מהשורה,
ולקינוח, עדי הילד (שלגמרי בא לי לחבק אותו)