למה כדאי ללכת לפעמים לאיבוד?

אתמול הלכתי לאיבוד,
לזמן קצר.
אבל זה לא היה מפחיד. זה היה משחרר.
צעדתי לאנשהו בדרך מ.. ואל…ושקעתי לי במחשבות שלי מושפלת מבט ופתאום קלטתי שאיבדתי אוריינטציה ומיקום. אבל אז, שתי דקות אחרי זה, גיליתי את הספסל הזה בשדירה.
זה קורה לי לא מעט, צריך להודות.
אני הולכת לאיבוד, ומוצאת מציאה.עכשיו, אם נגיד אתה שואל בנאדם על רשימת החוזקות שלו והוא אומר לך : "אני טוב בללכת לאיבוד".
זו לא בדיוק התכונה שתרצה לנפנף בה בראיון עבודה.
אבל ביני לביני אני יודעת שהרגעים שבהם הרשיתי לעצמי ללכת קצת לאיבוד, בלי להיאחז באיזה מעקה של וודאות – היו לא פעם רגעים שבהם מצאתי מטמון.

חלק מהתהליך היצירתי שלי תמיד כולל איזה איבוד קטן בתוך השדה הזה של ה"לא נודע".

ככה כותבים ספרים, ככה מתאהבים, ככה מגלים מקומות חדשים ואפשרויות שלא ידעת על קיומן.
האמת היא שאני אפילו קצת מפחדת מאלה שתמיד יודעים בדיוק בדיוק איפה הם נמצאים ואף פעם לא מוכנים להוריד את המשקפים.

אולי היו אלה גם אדי השיחה הנהדרת עם גלית יצפאן פיטובסקי בפודקאסט שלנו על אבידות ומציאות, שבו דיברנו גם קצת בשבחי פיזור הנפש.

הקראתי לה את השיר הזה של לאה גולדברג :
מציאה!

"חברים, מי יודע
מה מצאתי ברחוב?
לא מטמון, לא מטבע
מצאתי ברחוב.

לא עלה ולא פרח,
לא כפתור מנצנץ,
מצאתי בדרך מתחת לעץ.

חתיכה של שמיים
מצאתי ברחוב,
בשלולית המים
תחת עץ שברחוב.

חתיכה של שמי תכלת
עמוקה וצלולה,
כך, פשוט, היא מוטלת
בשלולית הגדולה.

וגם קרן שובבת
שברירים שברירים,
בשלולית מהבהבת
במים טהורים.

ואורות העיניים
ומה טוב לי, מה טוב:
חתיכה של שמיים
מצאתי ברחוב! "

מוזמנים לשיחה שלנו בפודקאסט "ליהנות מהדרך" , פרק 4 – על אבידות ומציאות.
https://shirley-yuval.com/2019/06/02/גם-אבידות-וגם-מציאות