"שיחה אינטימית עם בנאדם קרוב היא בעיני אחד משני התענוגות הגדולים ביותר שהחיים מזמנים. אבל כדי ששיחה כזו תתרחש, צריך פרטנר שהוא גם קשוב וגם יודע להתוודות"

ככה כותב אשכול נבו, בספרו החדש "הראיון האחרון". 

במפגש שלנו, הוא מספר לי על ההחלטה ששינתה את חייו, כשעמד בצומת שבו נאלץ לבחור בין מקצוע שעיקרו "להקשיב" לאחרים, לבין מקצוע שמבוסס על "להשמיע". 

הוא חשב אז, שהוא חייב לבחור.  שזה "או או". 

אבל למד עם השנים, שבשביל להיות מאושר, הוא דווקא צריך לערבב בין השניים. 

בשיחה מלב אל לב מדבר אשכול על "משבר אמצע החיים" שפקד אותו, ועזר לו להכניס שינוי חיובי לחייו.  

הוא משרטט את האופן שבו הילדות שלו, שהיתה רצופה מעברים בין בתים ומדינות – חיזקה אצלו את שריר ההקשבה וההתבוננות, וגם את האופן שבו גידל לאורך השנים את שרירי "הביטוי העצמי", הכתיבה, השמעת הקול.

הוא מתאר איך עיצב לעצמו בסופו של דבר, סגנון חיים שנותן מענה לשני השרירים האלה. 

שוחחנו גם על שני צרכים מנוגדים לכאורה, שיש בתוך רבים מאתנו –  

הצורך והעונג שיש בלהיות לבד, לכתוב, לדמיין וליצור,   לצד הכמיהה לשיחה עמוקה עם אדם אחר, למגע של נפש בנפש.