"יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיהיה שם מישהו שיראה"
אומרת סופי, הגיבורה העיוורת בספרה של הסופרת והשחקנית שגית אמת :  "ימים לראות.״

כולנו זקוקים לחסד הזה – חסד של מבט שמתפעל מאתנו. שרואה את ההשגים והיכולות שלנו.
זה צורך קיומי –  הצורך בהכרה, בנראות, ב״במה.״

עבור אחדים מאיתנו המפגש עם אורות הבמה – מפחיד ומסנוור. הסיבות שונות, בין אם זה מתוך ביישנות, או תחושה "שזה לא מגיע לי", ואולי זה הפחד שהאור שלי יעמעם אחרים, או החשש שאין מי שבאמת מתענין בי
הקונפליקט הזה מתחדד מאד בעידן שבו אנו חיים – עידן שבו יש דחיפה עזה לכיוון הפומביות. לעלות על במות הפייסבוק האינסטוש, לצבור עוד ועוד לייקים ושיתופים. להשמיע קול חזק בעולם. הביישנים שבינינו סובלים פעמיים – הם מתקשים לעמוד באור המסנוור של הבמה הציבורית,  וגם כועסים ומאשימים את עצמם על כך

בשיחה מלב אל לב, מתארת הסופרת שגית אמת, (המעידה על עצמה שהיא "שחקנית ביישנית") –  את שתי הנטיות ההפוכות (האקסטרוברטיות והאינטרוברטיות) המתקוטטות בתוכה, (וכנראה שגם בתוך כולנו, במינונים שונים)
היא מספרת מה עזר לה ללמוד "לקחת את הבמה", ואיך למדה עם השנים לחפש בקהל את העיניים של אלה שמתעניינים בה במקום לספור את המשתעממים