רק על עצמי לספר ידעתי

אני כותבת מאז שהייתי ילדה קטנה, זה סוג של שיחה ממושכת שאני מנהלת איתי.
כתיבה שעוזרת לי לעשות סדר פנימי, חשבון נפש, להבין משהו על העולם, ועל מקומי בתוכו,
היא עוזרת לי לחיות חיים מודעים, עם תשומת לב.
היא עוצרת עבורי את האוטומט של פעולות ושיגרה, של תנועה מתוך אינרציה
היא עוזרת להבין את ה״למה״ שלי.

״הכתבים״ הראשונים שלי היו יומני חיים״
עם הראשון שלי התחלתי בגיל 9, בכתה ג'
סביר להניח שזה היה אחרי שקראתי את "דפי תמר" ואת "אל עצמי". הספרים של דבורה עומר וגלילה רון פדר, שהזמינו אותנו להציץ לתוך יומן סודי, לטייל בתוך המחשבות של זולת אחר, ילד או ילדה כמוני.
גם אני כמו תמר, רציתי להיות "גיבורה" באיזה סיפור
אז כתבתי אותו
את היומן הראשון שלי
מחברת דפתר, כמו שעשו פעם, 40 דף, נייר נטול עץ, משובצת.
יש לי אותה עד היום
היא שרדה איתי 12 דירות חלקן שכורות, חלקן קבועות, חלקן בהיותי ילדה, חלקן בהיותי אשה ואמא.

בפנים, אני מספרת על עצמי.
בנימה מעורבבת כזו של מי שממתיקה סוד עם עצמה, אבל גם קצת מכוונת לקהל הרחב, ולכן היא גם ממלכתית לפרקים, משתמשת במילים חגיגיות.
כמו מישהי שמקווה שהמורה תיכף תקרא לה לקום ולהקריא את הדבר היפה הזה בפני כולם.
את העדות החד פעמית שלה.
כמו מישהי שמקווה שהדבר הזה יתפרסם בספר..

כשאני מדפדפת ביומנים האלה- וקוראת את הילדה ההיא,
אני קוראת גם את מה שהיא שותקת לגביו.
את השורות השקופות שנכתבו בעט סתרים, כזו שצריך לשפוך לימון על הדף כדי לזהות אותה.
הלימון הזה הוא אני המבוגרת,
זו שחוזרת אחורנית להתחקות אחרי החידה הגדולה הזו שנקראת - הילדות שלנו.
אני מחזיקה את היומן הזה כמו אוצר, כמו מה שיהודה עמיחי מכנה "שליחים מילדותי".

היומן רצוף גילויים והסתרות,
יש תקופות שאני כותבת במרץ ובחדווה,
אחריהן מגיעים ימים של שתיקה, התחמקויות ותירוצים,
התנצלויות שלי בפני היומן בנוסח - ״סליחה יומנמון יקר, לא כתבתי כבר חודשיים.. הייתי כל כך עסוקה״

ואולי כבר בתוך היומן הזה מקופל הפרדוקס כולו - שרבים מכירים -
הרצון לכתוב, והרצון להתחמק מזה,
החיפוש אחרי נושאים לכתיבה,
הקושי למצוא את המילים לנוכח סערות הרגש והכאוס בחיים,
הרצון להיות כנה עם עצמי, והגילויים המכאיבים לפעמים שהכנות הזו מביאה אתה.

והשאלות על הנמען? מי זה שיקרא אותי?
מדוע אני כותבת אם אין נמען?
ולמה בעצם שהסיפור שלי יעניין מישהו?

מאז אותו יומנמון יקר שהתחלתי בגיל תשע,
עברו הרבה יומנים בחיי, אח"כ בגיל ההתבגרות, המשאלות התהפכו, כבר לא ייחלתי בסתר להפיכת היומן לרב מכר, להפך, פיללתי שאף אחד אף פעם לא ימצא ולא יקרא. ונעלתי והחבאתי במגירות.

ואח"כ כשגדלתי עוד - נהיה לי חשוב להשמיע קול, לשתף במחשבות שלי
להשמיע את העדות שלי,
מתוך מחשבה שאם למדתי משהו על עצמי או על החיים, אולי מישהו אחר יכול למצוא בזה גם את עצמו, משהו שייטיב איתו במסע שלו.

ומאז, במשך כל השנים, פתוח אצלי הערוץ הזה של כתיבה -
ערוץ מרכזי של שיחת הנפש שאני מקיימת עם עצמי.
שיחה שעוזרת לי לגדול. .
אני מזמינה אתכם בחורף הקרוב, להכיר דרכים יצירתיות ומשמחות - לקיים שיחת נפש כזו עם עצמכם.

מחכה לכם,
שירלי