שירלי יובל יאיר

רגעים, מחשבות ותובנות
על החיים ( משובצים בידע שלי כפסיכולוגית שחוקרת אושר, עצב ואת מה שביניהם )

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהחיים. על גברים חזקים שהולכים במדבר, ועל האשה הראשונה שלהם.

אדם נולד תמיד לתוך מחזה שהוא לא בחר

"אני חושבת על האשה הראשונה שלך"
אני אומרת לו.
"האשה הראשונה" היא לא נחמה ריבלין ז"ל או לחילופין מלאניה טראמפ.
היא גם לא האשה הראשונה שאיתה התחתנת.
האשה הראשונה היא תמיד האמא.

היא השיעור הראשון שלך באהבה.

היא זו שעטפה אותך כשהגעת לעולם בגירסה התלותית והנזקקת ביותר של כל יצור אנושי, תינוק חסר ישע.
היא האשה שהאופן שבו היא אהבה אותך, הניח את היסוד למגדלי האהבה שתבקש לבנות לעצמך אחר כך, מול נשים בעולמך.
האשה הראשונה מלמדת אותך באהבתה, שאתה ראוי, שאתה "אהיב", ושאתה יכול לסמוך על מקור החום הזה, שגם כשהוא הולך, הוא חוזר, הוא שלך לתמיד, עמוק בלב.

אני חושבת על הילד הנטוש שהיית.
מי שהיה ילד נטוש מאם, או כזה שזכה רק לנוכחות חלקית מאד, או לנוכחות שאי אפשר לסמוך עליה כי היא באה ונעלמת- סוחב איתו להמשך המסע שלו, את אותה עדשה שדרכה נשקפות הנשים הבאות. השניה, השלישית, העשירית. אלה שהוא יבקש להניח את הלב שלו בחיקן בגירסה הבוגרת שלו. אלה שהוא יבקש להאמין בהן.

אדם נולד תמיד לתוך מחזה שהוא לא בחר.
לתוך הדרמה של הזוגיות של שני ההורים שיצרו אותו, של אישיותם, של החיים שהם רוקמים עבורו.
אתה הוטלת לתוך מחזה קשה.
שרדת אותו, איכשהו,
חילצת את עצמך מתוכו עם תעצומות נפש וכוחות על.
אבל יצאת משם עם המסקנה שהאדם- גורלו להתהלך כמו הלך במדבר.
ושרק בכוחות עצמו ימצא לו מזור.
למדת לשרוד במדבר, ואתה אפילו טוב בזה. כשקשה, כשכואב, כשרוח נוראית מכה בפנים, כשצמאים.
אתה רגיל לאקלים הזה.

ועוד מסקנה נפשית חילצת מהילדות שלך :
שאהבה, היא דבר מאד מסוכן עבורך, כי מישהי שאתה כל כך זקוק לה – תמיד תיעלם מתישהו.
ולכן בשבילך, להעיז להיות זקוק זה לעוף חזרה אחורנית. להיות שוב הילד ההוא הנטוש ובלי הכוחות.
הילד נוטף החרדה והגעגוע לאמא, שאפילו אסור לו לבכות.

אבל הן הופיעו לאורך השנים, לרגע, כמו פאטה מורגנה במדבר – נשים שאהבו אותך ואתה כל כך יחלת לאהוב.

ומיד הגיע אתן גם הפחד הנורא.

כי ברגע שאתה מרשה לעצמך לרוות מהמיים הצוננים של האהבה, בדיוק באותו רגע, או שבריר שניה אחר כך, אתה מבין כמה צמא היית, ומשתלטת עלייך חרדה איומה, שאולי אי אפשר יהיה להרוות את הצימאון הזה לעולם, ושהינה, בעוד רגע, גם הטיפה הזו שקבלת עכשיו, תתאדה.

וכך, מה שמרוה אותך הוא בעצם גם מה שמיד מצמיא אותך עוד יותר, וזה קשה מנשוא.
אז עדיף שלא.
ואז אתה חוזר למדבר. לסמוך רק על עצמך, ועל ההרגלים שבנית לך בעמל רב.
הרגלים של "הלך במדבר".
אבל יום אחד הג'ריקן שאיתו הסתדרת כל החיים, מפסיק לעבוד בשבילך.
ואתה מתייבש מבפנים,
ומגיע הדיכאון.
הוא חשוב הדיכאון הזה.
הוא בא לספר לך, שאתה לא באמת יכול לעבור את מדבר החיים בלי המים הזכים של אהבה.
ושאהבה, היא תמיד סיפור של שני אנשים שמרשים לעצמם להיות זקוקים אחד לשני, מאד.
להסתכן בזה.
להניח לב רועד בתוך כף יד, או חיק.
להגיד "אני לבד לפעמים, אני מפחד, אין לי כוחות" ולדעת שיש מישהו שאוחז בך באותו הרגע.

בתמונה – יד של אמא והילד שלה.
במוזיקה – השיר הנפלא של דניאלה ספקטור "בהתחלה" :
"תדבר אלי, אל תניח לי לשקוע, יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד"

https://www.youtube.com/watch?v=-A2et4xwfHI

 

אולי יעניין אתכם גם...

פוסט יומולדת

פחות זמן "עתיד" שנמתח עד לאופק. אולי אפילו עברתי את ה"חצי" וזה לפעמים מבהיל מאד המחשבה הזאת, אבל יותר יכולת להבין מה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט